לוטרת ים המוכרת זה שנים לחוקרים באזור, בעיקר בשל ההתנהגות הבוטה שלה: היא לא מפחדת מבני אדם, ניגשת אליהם וגונבת את הגלשנים שלהם. גולשים רבים בחופי סנטה קרוז נתקלו בעונות הגלישה האחרונות בתופעה ימית ייחודית: לוטרת ים שחוטפת גלשנים.
הלוטרה המדוברת היא לוטרת ים קליפורנית, שפריטיו חיים בעיקר לאורך החוף המרכזי של קליפורניה. מאות אלפי לוטרות חיו בעבר לאורך החופים, ניזונו מקיפודי ים וסייעו בכך לשמירה על בריאות האצות. אולם כשהאזור החל להתמלא במתיישבים נותרו בו רק כ–3,000 לוטרות ים, רובן באזורים המשמשים בעיקר שייטי קיאקים וגולשים.
על אף השטח המצומצם, מפגשים בין לוטרות ים ובני אדם נדירים למדי. ללוטרות יש פחד מולד מבני אדם, ובדרך כלל הן משתדלות להתרחק מהם. לוטרות מתקרבות לבני אדם כאשר הן מורגלות לקבל מהם אוכל, או פשוט משום שאנשים התקרבו אליהם לאורך זמן. נראה שזה מה שקרה ללוטרה הזו, אנשים החלו להציע לה אוכל עד שהתרגלה ואיבדה במהירות את הפחד מבני אדם והחלה ליצור קשר עם בני אדם. הלוטרה שלנו החלה לטפס על גלשנים וקיאקים, ונראתה כשהיא גונבת גלשנים בשלושה אירועים שונים.
שלכם, ריקי שחם.
California wildlife officials are hoping to apprehend a 5-year-old sea otter who has a knack for riding the waves after committing longboard larceny. Called Otter 841 by officials, she is well known for both her bold behavior and her ability to hang 10. https://t.co/CvBb3lZjXtpic.twitter.com/I9UAKMCeFK
ביערות של קולומביה הבריטית, סדרת מחקרים מ-30 השנים האחרונות טוענת כי עצים גדולים וישנים שולחים משאבים ומסרים לשתילים סביבם. ה"אימהות" יכולות, באופן היפותטי, לעזור לנופים שרופים להתאושש מהר יותר, להגביר את כמות מאגרי הפחמן הדו חמצני באדמה ולשפר את הגמישות של מערכות טבעיות באופן כללי.
נראה שהרעיון שואב השראה מסיפורים לפני השינה על עצים עתיקים ועל היערות הקסומים שהם מטפחים; לאמת אמונות לגבי כל סוגי היצורים להזין את הצעירים שלהם; להעיד על הטוב הטמון בטבע, שבו שיתוף הפעולה מנצח על התחרות.
האם ותיקי היער הללו פועלים כשומרים לדורות חדשים יותר, מגנים עליהם מפני בצורת, מחלות וכריתת יערות? עצים גדולים בני מאות או אפילו אלפי שנים יכולים לשלוח פחמן, חומרים מזינים, מים, הורמונים ואפילו אותות אזעקה לצמחים צעירים דרך רשת של פטריות תת-קרקעיות המכונה מיקוריזה. העצים הללו מתוארים כ"אמהות", והם חיוניים בהפיכת יערות סביב כדור הארץ למתאימים יותר לשרוד בשינויי אקלים.
לפטריות יש מערכת יחסים ייחודית עם עצים. תת-קבוצה סימביוטית זו של אורגניזמים, שגדלים על מערכת השורשים של העץ ומאפשרים לו לקבל גישה למים ולחומרי הזנה בעומק האדמה. בתמורה, האורחים מקבלים פחמן, שהפטריות לא יכולות לא יכולות לייצר בעצמן. מהאזורים הטרופיים ועד ליערות בוריאליים, עצים מתחברים לפטריות. זו מערכת יחסים שהתבססה במשך רוב הזמן האבולוציוני.
עשורים לפני שזה הפך לטרנד אופנתי, אמיליו אמבס יצר אדריכלות סביבתית — ממדרגות טמונות בקרקע ועד בניין משרדים שכוסה כולו בירוק. רק עכשיו, בגיל 79, מומחי התחום מוקירים את מי שחתר ל"ארכיטקטורה שבה הצמחים הם דיירי קבע ובני האדם הם אורחים בלבד".
בניין המשרדים הממשלתי בפוקואוקה, יפן. הטרסות הירוקות פתוחות לכולם
האדריכל אמיליו אמבס נזכר שכאשר זכה ב–1998 בתחרות עיצוב־מחדש של מטה Eni SpA, חברת נפט בשליטת ממשלת איטליה, הוא הניף אצבע מטפורית לעבר נשיא החברה ואמר לו, "אתה חייב לעשות משהו ירוק עבור איטליה". אמבס הציע בניית חזית חדשה למבנה, שתכסה את כתמי החלודה והמים, תבטל את העברת העובדים לבניין אחר ותחסוך מיליונים. החלק החיצוני יהיה "גן אנכי" שישתרע לגובה 20 קומות ויצנן את הבניין בעזרת צמחייה ופרחים שישנו את צבעיהם בהתאמה לעונות השנה. חזית ירוקה לא נבנתה מעולם, אבל הרעיון מאפיין את החלוץ חסר הפחד. הוא לא נתן לאף בריון ממשלתי מזהם להרוס את חלום הסביבה שלו.
בסתיו שעבר הוצאת "ריזולי" פרסמה את Emilio Ambasz: Curating a New Nature ("אמיליו אמבס: לאצור טבע חדש"), מונוגרפיה מאת בארי ברגדול, מומחה לתולדות האמנות והארכיטקטורה מאוניברסיטת קולומביה, שעוסקת בקריירה המגוונת של אמבס כמעצב, ארכיטקסט ואוצר. "הוא דמות אגדית שיוצרת אגדות. הוא מספר סיפורים נהדר", אמר ברגדול בראיון שהעניק לאחרונה, "אבל התרומה שלו שהטביעה חותם יותר מכל היא אדריכלות ירוקה".
אמבס היה אחד ממובילי התנועה למען הסביבה בשנות ה–60. מבחינתו "ירוק" לא מתמצה בתקן האמריקאי לבנייה ירוקה (LEED) או במבנים שחוסכים אנרגיה, והמשמעות האמיתית שלו היא מבנים שהם חלק מהנוף. "העבודה של אמיליו היא כמו שירה ועוסקת באיך עלינו לחיות מתוך כבוד והערכה לטבע", אמר ברגדול. "מהבחינה הזאת הוא ראה את הנולד".
לעתים קרובות אמבס מתאר את הגישה שלו במילים "ירוק על פני האפור", עם מדרגות, בניינים טמונים בקרקע וחזיתות מכוסות צמחייה, שמחזירים את מה שגזלו מבנים מעשה ידי אדם. "אני רוצה ליצור יישובים אורבניים שלא מנכרים את האזרחים מממלכת הצומח", אמר בראיון. "אני יוצר אדריכלות ששזורה ללא הפרד בצמחייה ובטבע".
ביתו של אמבס סמוך לסביליה, ספרד. הוא העניק לו את השם ""בית של ריטריט רוחני"
מכון אמבס יפַתֵח רעיונות שיקרים לאמבס בעבודות של אחרים. במוקד כולם קיימת ההבנה שתכנון אקולוגי אין פירושו רק לבנות בניינים עם טביעת רגל פחמנית מינימלית או עם עצים בחזית. "אם יצירה ארכיטקטונית, לא משנה כמה היא מכבדת את הטבע, לא נוגעת בלב — האם יש בה טעם?" שאל אמבס וענה בעצמו: "זה סתם עוד בניין".
השרפות, שמלווים מטפסי הרים בנפאל, העבירו את המקצוע מדור לדור, אך התנאים הקשים בעבודה גורמים לרבים מהם לשכנע את ילדיהם לא להמשיך במסורת ולמצוא אפיקי תעסוקה אחרים.
מקדש בקטמנדו.
קאמי ריטה שרפה, מדריך הרים נפאלי ידוע שטיפס על האוורסט יותר מכל אדם אחר, לקח את בנו בן ה–24, לַקְפַּה טנזינג, אל מרגלות פסגת ההר בסוף 2021, ואמר לו שלא יעלה בדעתו לטפס עליו מעבר לכך. "זה מאבק, תראה אותי", אמר שרפה לבנו. "אני לא רואה שום עתיד". תחושה זו מלווה יותר ויותר שֶרפּוֹת, במקצוע שברוב המקרים עבר מאב לבנו במשך דורות, שכן כשהם מחשבים את הסיכון לעומת התמורה, רבים מהם מגיעים למסקנה שמוטב להם לנטוש את ההר.
קאמי ריטה שרפה בקטמנדו, בשנה שעברה. הזהיר את בנו שלא יעלה בדעתו להמשיך את דרכו.
הסכנות הכרוכות בהדרכת מטפסים לפסגת ההר הגבוה בעולם הן ברורות, כולל סיכון מתמיד של נפילות, מפולות שלגים ומזג אוויר קיצוני. קרוב לשליש מ–315 מקרי המוות על האוורסט שתועדו במאה השנים האחרונות היו של שרפות, כך לפי Himalayan Database, גוף שמתעד את הפעילות של מטפסי הרים. רק בחודש שעבר נהרגו שלושה מפגיעת עמוד קרח של קרחון סמוך למחנה הבסיס של האוורסט.
כדי לטפל במשלחות שיוצאות לפסגות שגובהן מעל 6,000 מטרים — יש בנפאל 414 פסגות כאלה שמותר לטפס עליהן — הענף זקוק ל–4,000 שרפות לפחות שרגילים לשהות בגבהים, כך לפי טאשי לקפה שרפה, המייסד של חברת הטיפוס 14 Peaks Expedition. בנוסף דרושים בענף עשרות אלפי סבלים, כדי לשאת את המטענים והציוד של המשלחות למחנות הבסיס. אין נתונים מוצקים לגבי מגמות התעסוקה בענף. אבל יש סימנים למצוקה הן בקרב השרפות עצמם והן בקרב צוותי התמיכה של המשלחות.
מדי אביב, כששרפה מוביל משלחת חדשה אל האוורסט, בני משפחתו עוצרים את נשימתם. "אני מתפללת יום ולילה ומדליקה נרות למענו במקדש בודהנאת בקטמנדו כשהוא רחוק מהבית", אמרה אשתו, לקפה ג'נגמו. "אנחת רווחה נשמעת רק כשאני רואה אותו בדלת". שרפה אמר שימשיך לעבוד על ההר עד סוף הקריירה שלו. "אם אני מוביל משלחת עשרות שרפות זוכים לעבוד כסבלים", אמר, והוסיף שזה מכניס למדינה אלפי דולרים. "אמשיך לעבוד לפחות עוד כמה שנים".
עם זאת הוא ואשתו הבטיחו לילדיהם מסלולי חיים אחרים. הבת שלהם, פסאנג, בת 21, נמצאת בסמסטר האחרון של התואר הראשון בטכנולוגיית מידע. לקפה, בנם בן ה–24, משלים תואר בניהול תיירות. "אני מכיר את המורשת שלו", אמר לקפה על אביו. "אני מתכנן להיות צלם נוף — זה ישאיר אותי קרוב להר, אבל מרחוק".
אז אולי זה הזמן לתת קצת מנוחה לאוורסט בפרט והרי ההימלאיה בכלל, שמטפסי ההרים משאירים בהם טונות של ציוד נטוש ואשפה. שלכם, ריקי שחם.
הערים שלנו עומדות להיראות אחרת לגמרי, אנחנו אפילו לא מתחילים לדמיין עד כמה, כחלק מההיערכות לעידן החום הקיצוני.
ההתחממות היא עובדה קיימת, שמשנה כבר עכשיו את החיים ברחבי העולם, ובמיוחד את היכולת של בני אדם לנהל חיים מלאים ועשירים מחוץ לבית. מה שהיה פעם עניין עתידי מתרחש ומורגש כאן ועכשיו, כאשר גם בתרחישים האופטימיים ביותר צפויה התחממות משמעותית נוספת. מדינות וערים ברחבי העולם ניצבות, אפוא, בצומת דרכים. במילים פשוטות — האופן שבו נתייחס היום לסוגיית ההתחממות יכתיב את האופן שבו נוכל לחיות מחר.
נסו לדמיין מה תהיה המשמעות ביחס לאימוני ספורט שנרצה לעשות מחוץ לבית. ומה בקשר לשליחים, פקחים, חקלאים, פועלים, צבעים וסיידים, או כל מי שעובד בתחום שמצריך עבודה פיזית בשמש? איך ייראה בילוי משפחתי בגינה שבה מתקני המשחקים מתלהטים, ואיך נרגיש עם כל תזוזה ממרחב ממוזג אחד לאחר, במדינות שגם ככה צפופות עד מחנק?
במסגרת פרויקט "היער העירוני" שעליו הכריזה פריז לפני שנתיים, יחליפו עצים משטחי אספלט מול אתרים מרכזיים בעיר. בעיר מדיין כבר יצרו עשרות מסדרונות ירוקים, שמאפשרים לתושבים לעבור מרחקים גדולים בצל תמידי ולהוריד את הטמפרטורה הכללית בעיר. עצים הם הדבר הכי חשוב עכשיו, והכלי הכי חשוב שיש לנו הוא טבע ומים.
האוטוסטרדה שהפכה לפארק בסיאול
ראש העיר פירק כביש מהיר שחצה שכונות בעיר ושיקם את הנחל שבעבר זרם במקום. השטח הפך לפארק עירוני, שהטמפרטורה בסביבתו נמוכה ב–3.6 מעלות מאזורים אחרים בעיר.
יער מחליף את האספלט ברחבי פריז
במסגרת פרויקט "היער האורבני", עצים מתוכננים להחליף את משטחי האספלט ומגרשי החניה שניצבים מול אתרים מרכזיים בעיר, בהם בית העירייה (בצילומים: המבנה כיום והדמיה עתידית).
המסדרונות הירוקים שמצננים את מדיין
במדיין שבקולומביה יצרו עשרות נתיבי תנועה מרובי צמחייה, שמאפשרים להולכי רגל לחצות את העיר בצל תמידי. הפרויקט, שעלה מיליוני דולרים וזכה בפרסים, הצליח להוריד את הטמפרטורה הכללית בעיר ב–2 מעלות.
קיאקים במקום מכוניות באוטרכט
העיר ההולנדית פירקה כביש מהיר שחצה את שכונותיה, כדי לשחזר תעלת מים היסטורית. הפרויקט נועד לשפר את רווחת התושבים, להפחית שימוש בכלי רכב ולהחזיר את הטבע לעיר.
גינות הגג הירוקות של אמסטרדם
אמסטרדם הפכה 10,000 מ"ר של גגות במבנים ציבוריים לשטחים ירוקים. הגגות, שעמוסים בצמחייה ולעתים גם בפאנלים סולאריים, אוגרים מי גשם, מונעים הצפות ומצננים את הטמפרטורה ברחובות סביב.
אל גג מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק הגיע פסל שלפני עשרות שנים איש לא היה חולם לראות במקום: ספינת אם ארכיטקטונית עמוסה ברעיונות ודימויים המקיפים עידנים של חיי אמריקאים שחורים.
את הפסל עיצבה האמנית הקליפורנית הצעירה לורן האסלי. היא התבססה בעבודה על פריטים קדומים הכלולים באוסף המצרי במטרופוליטן. היא העלתה באוב את דמותו של פרעה ואת המוזיקה של ג'ורג' קלינטון וסאן רה, והזרימה לתוכם — היישר מן הרחוב — את התרבות המקומית של השכונה בלוס אנג'לס שבה גדלה ובה היא עדיין מתגוררת.
מכל העושר הזה היא יצרה קובייה ארכיטקטונית שגובהה כמעט שבעה מטרים. זהו מעין מקדש או תחנת חלל, פתוח לשמים ולנופים המרהיבים של העיר וסנטרל פארק.
רוב התוכן ביצירה של האסלי עכשווי ואישי. הפנים של הספינקסים הם כולם דיוקנאות של בני משפחתה. העמודים מבוססים על דוגמה מהמאה הרביעית המוצגת במוזיאון, אבל את הדימויים של האלה המצרייה חתחור היא החליפה בפנים של חבריה.
האמנית, בת 35, מתארת את עצמה בראיונות כאקטיביסטית מלידה, המחויבת לאסוף ולשמר את התרבות השחורה הפופולרית מהעבר ומההווה.
האזור המפורז בין קוריאה הדרומית והצפונית משגשג עם שפע מיני חיים בסכנת הכחדה, צמחייה ייחודית ונופים בתוליים שרגל אדם לא דרכה בהם עשורים.
סביב הרצועה בת 242 קילומטרים וברוחב ארבעה קילומטר פרושים עשרות שטחים ממוקשים, עמדות צלפים, בונקרים נטושים ומאוישים, גדרות תיל, מנהרות תת קרקעיות ועשרות אלפי חיילים אמריקאים ומשקיפי או"ם.
אלא שבתוך האזור שבין הקוריאות יש גם לא מעט טבע פראי, בעלי חיים בסכנת הכחדה שמשגשגים ואפשרות להציץ לחבל ארץ שהאדם נטש אותו כמעט כליל, והוא הוחזר לבעליו החוקיים – הטבע.
זהו אזור מרתק שננטש על ידי האדם והתמלא על ידי בעלי החיים. משגשגים בו 6,168 מינים שונים של בעלי חיים, חלקם נדירים ורבים מהם מצויים בסכנת הכחדה. למעשה, האזור הפך לאקו-סיסטם ייחודי ששואב אליו את החיות שנמצאות בסכנה בכל מקום אחר, ו-38% מבעלי החיים שנמצאים בסכנה בחצי האי, מצאו מקלט בשטח המפורז ורווי המוקשים.
שם הם מצליחים לחיות ואף להתרבות, כפי שאינם מצליחים לעשות בשום מקום אחר בחצי האי ובאסיה כולה, בשל הפיתוח האנושי המואץ.
הנה עוד מקום שנהנה מכוחו של הטבע "המתעורר" שיכול לפרוח ברגע שההתערבות האנושית מוסרת ממנו. שלכם, ריקי שחם.
גינות קהילתיות שפתוחות לכל מי שחפץ בירק טרי או להרגיש קצת אדמה, שבילי אופניים שמרשתים את העיר ושפים שמבשלים עם עלים ועשבים שליקטו בדרך למסעדה. בעניינים סביבתיים ברלין לא רק נאה דורשת, היא גם נאה מקיימת. כך תוכלו גם אתם להצטרף לטרנד הירוק, באפס מאמץ.
הנה לדוגמה, גן הנסיכות, גינה קהילתית ברלינאית טיפוסית: יש אזור של אדניות מוגבהות, אבל יש גם חלקה גדולה של ערוגות רגילות. וגם חלקת חמניות, שבסתיו החם של השנה הן פרחו בפריחה פראית ארוכה מתמיד. האנה, מתנדבת בעמותה שמפעילה את הגינה, מספרת: "אנחנו לא גננים מקצועיים, המטרה שלנו להביא אנשים ביחד. כל אחד מוזמן להצטרף אלינו, לא צריך להירשם או לשלם. פעם בשבוע אנחנו מגננים ביחד, אבל אם עברת במקרה וראית שצריך להשקות או לעשב, את יותר ממוזמנת להפשיל שרוולים. ואם אחד השכנים צריך פטרוזיליה או מלפפון לסלט, הוא פשוט יכול לבוא ולקטוף".
יש מי שיגחך, אולי אפילו ילעג לחבורת הצעירים הנלהבים שמאמינים ששתילת ירקות או ליקוט עשבי תבלין יחזקו את הקהילה ויאחדו בין חלקיה השונים מאוד. אבל אפשר להסתכל על זה אחרת: יש משהו מחמם לב ומעורר תקווה בהתעקשות לשמר את עקרונות הקיימות בלבה של כרך עצום, בעידן של תאגידי ענק דורסניים. האנשים האלה לא רק נאה דורשים, כפי שכולנו כה אוהבים לעשות, הם גם נאה מקיימים.
את הכסף הנדרש לחכירת 75 הדונמים של הפארק הם אוספים, בין השאר, בעזרת תרומות ועבודות גינון עבור חברות מסחריות, וגם בזכותו של בית קפה שהעמותה מפעילה בכניסה לפארק. אפשר לשבת בשולחן מוקף בצמחייה וליהנות ממנות צמחוניות וטבעוניות, שמכילות ירקות מהגינה, או עוגת שזיפים טבעונית וקפה שמקורו בסחר הוגן – תרומתך הצנועה להמשך קיומה של הגינה.
יש לא מעט גינות קהילתיות ברחבי ברלין. את הגינות מטפחות קהילות שגרות מסביבן, ואפשר ליהנות מעמל הכפיים שלהן בשיטוט בין הערוגות או בישיבה על אחד מספסלי העץ הגולמיים, מוקפים בירקות וצמחי התבלין. יש אזור המקודש לדבורי בר, שם הן זוכות לתנאים אופטימליים ובתמורה מאביקות את הצמחים, ובנוסף מתקיימים סיורים וסדנאות.
אם מגיעים לכאן בשבת, כדאי לבקר בשוק האיכרים הקטן שמתקיים אחת לשבוע, בשבתות, ב-Herrfurthplatz, ליד הכנסייה עם הלבנים האדומות, שאפשר לראות מבית הקפה. תוכלו לקנות כאן ירקות, גבינות, נקניקים, לחמים ומאכלים אתניים.
אז אם אתם מגיעים לברלין, אז צאו לשיטוט בין גינות קהילתיות, גם מרחיב את הנפש, וגם תורם לסביבה. שלכן, ריקי שחם.
פר לאשז היה מוקד משיכה לתיירים בזכות המתים הקבורים בו, בהם ג'ים מוריסון, אוסקר ויילד ואדית פיאף. שינוי במדיניות העירייה אפשר לעצים והשיחים בו לצמוח והפך את בית הקברות לפנינת טבע עירונית המספקת מקלט לחיות בר.
תוכי דררה שנח על עץ סמוך השמיע צווחה. המקום נראה כאילו נוצר בלב יער עבות בצרפת, אך למעשה מדובר באחד מבתי הקברות המתוירים בעולם, פר לאשז.
בית הקברות, השוכן בין כבישים סואנים במזרח פריז, מוכר זה שנים רבות בזכות היותו מקום מנוחתם האחרונה של אמנים ידועים. אולם בשנים האחרונות הוא נהפך לגן עדן מבחינת הצמחייה ובעלי החיים בעיר. שועלים וליליות מצויות, למשל, נמנים עם החיות הרבות שרואות בו את ביתם.
הטבע מחזיר לעצמו את זכויותיו. גוני הירוק בבית הקברות הם תוצאה של תוכנית בת עשור שנועדה להפסיק את השימוש בחומרי הדברה ולהפוך את המתחם לאחת מהריאות הירוקות של פריז. זאת במסגרת תוכנית לעיצוב הנוף העירוני בפריז מחדש, ומתוך מטרה להפוך אותה לידידותית יותר לאקלים על רקע ההתחממות הגלובלית.
בשטח בית הקברות התפתחה מערכת אקולוגית עשירה. עלי הרקפות, לבנות, ורודות וסגלגלות, צצו בין המצבות, ומקהלות ציפורים של אדומי חזה וחטפיות החלו לקנן על צמרות העצים.
אז לחיי המקום שבו החיים "כאילו מסתיימים" אך למעשה רק מתחילים. שלכם, ריקי שחם.
עשרות אלפי לימוזות חומות בטן מנצלות את הרוח הנוחה שנושבת בדרום אלסקה בתקופת הסתיו, כדי לצאת לנדידה השנתית שלהן דרומה. הן עוברות מעל האוקיינוס השקט בדרכן לחופי ניו זילנד ומזרח אוסטרליה.
מדובר במסע לאורך יותר מ–11 אלף קילומטר, שבו הן מכות בכנפיהן יום ולילה. הן עושות זאת ללא חניות ביניים למטרות אכילה, שתייה או מנוחה.
מסעה האפי של הלימוזה חומת הבטן — הנדידה הישירה הארוכה ביותר המתועדת של ציפור יבשתית — נמשך בין שמונה לעשרה ימים שבהם היא חשופה לגשמים עזים, רוחות חזקות וסכנות אחרות.
ציפורים אחרות נשארות באוויר זמן רב בעזרת טכניקה שמכונה "מעוף דינמי", אבל הלימוזות מתקדמות באמצעות נפנוף כנפיים בלתי פוסק, שגוזל אנרגיה רבה. בכל שנה יוצאות כ–90 אלף מהן מדלתת יוקון־קוסקוקווים בחוף המערבי של אלסקה, שם הן מטילות ביצים ומגדלות את צאצאיהן. אלסקה וניו זילנד עשירות במזון החביב עליהן. הן מעדיפות בעיקר את החרקים של אלסקה, שהם מזונם של הגוזלים הצעירים. בניו זילנד אין בזים שעלולים לטרוף אותן ואלסקה היא מבחינתן בית גידול בטוח.
הציפורים בעלות הסיבולת המופלאה עומדות בתלאות המסע בזכות סדרה של התאמות פנימיות. הלימוזות ניחנות בפלסטיות יוצאת דופן. איבריהן הפנימיים עוברים "שיפוץ אסטרטגי" לפני היציאה למסע. חלק מהקיבה שלהן, הכליות, הכבד והמעיים מתכווצים, כדי שמשקלן יפחת לפני חציית האוקיינוס. שרירי החזה גדלים לפני היציאה לדרך, כדי שיוכלו לתמוך בתנועות הכנפיים הבלתי פוסקות לאורך המסע.
