ריקי שחם – מכאן ומשם, סיפורים פיקנטיים מרחבי העולם

הערים שלנו עומדות להיראות אחרת לגמרי, אנחנו אפילו לא מתחילים לדמיין עד כמה, כחלק מההיערכות לעידן החום הקיצוני.

ההתחממות היא עובדה קיימת, שמשנה כבר עכשיו את החיים ברחבי העולם, ובמיוחד את היכולת של בני אדם לנהל חיים מלאים ועשירים מחוץ לבית. מה שהיה פעם עניין עתידי מתרחש ומורגש כאן ועכשיו, כאשר גם בתרחישים האופטימיים ביותר צפויה התחממות משמעותית נוספת. מדינות וערים ברחבי העולם ניצבות, אפוא, בצומת דרכים. במילים פשוטות — האופן שבו נתייחס היום לסוגיית ההתחממות יכתיב את האופן שבו נוכל לחיות מחר.

נסו לדמיין מה תהיה המשמעות ביחס לאימוני ספורט שנרצה לעשות מחוץ לבית. ומה בקשר לשליחים, פקחים, חקלאים, פועלים, צבעים וסיידים, או כל מי שעובד בתחום שמצריך עבודה פיזית בשמש? איך ייראה בילוי משפחתי בגינה שבה מתקני המשחקים מתלהטים, ואיך נרגיש עם כל תזוזה ממרחב ממוזג אחד לאחר, במדינות שגם ככה צפופות עד מחנק?

במסגרת פרויקט "היער העירוני" שעליו הכריזה פריז לפני שנתיים, יחליפו עצים משטחי אספלט מול אתרים מרכזיים בעיר. בעיר מדיין כבר יצרו עשרות מסדרונות ירוקים, שמאפשרים לתושבים לעבור מרחקים גדולים בצל תמידי ולהוריד את הטמפרטורה הכללית בעיר. עצים הם הדבר הכי חשוב עכשיו, והכלי הכי חשוב שיש לנו הוא טבע ומים.

האוטוסטרדה שהפכה לפארק בסיאול

ראש העיר פירק כביש מהיר שחצה שכונות בעיר ושיקם את הנחל שבעבר זרם במקום. השטח הפך לפארק עירוני, שהטמפרטורה בסביבתו נמוכה ב–3.6 מעלות מאזורים אחרים בעיר.

יער מחליף את האספלט ברחבי פריז

במסגרת פרויקט "היער האורבני", עצים מתוכננים להחליף את משטחי האספלט ומגרשי החניה שניצבים מול אתרים מרכזיים בעיר, בהם בית העירייה (בצילומים: המבנה כיום והדמיה עתידית).

המסדרונות הירוקים שמצננים את מדיין

במדיין שבקולומביה יצרו עשרות נתיבי תנועה מרובי צמחייה, שמאפשרים להולכי רגל לחצות את העיר בצל תמידי. הפרויקט, שעלה מיליוני דולרים וזכה בפרסים, הצליח להוריד את הטמפרטורה הכללית בעיר ב–2 מעלות.

קיאקים במקום מכוניות באוטרכט

העיר ההולנדית פירקה כביש מהיר שחצה את שכונותיה, כדי לשחזר תעלת מים היסטורית. הפרויקט נועד לשפר את רווחת התושבים, להפחית שימוש בכלי רכב ולהחזיר את הטבע לעיר.

גינות הגג הירוקות של אמסטרדם

אמסטרדם הפכה 10,000 מ"ר של גגות במבנים ציבוריים לשטחים ירוקים. הגגות, שעמוסים בצמחייה ולעתים גם בפאנלים סולאריים, אוגרים מי גשם, מונעים הצפות ומצננים את הטמפרטורה ברחובות סביב.

שלכם, ריקי שחם.

אל גג מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק הגיע פסל שלפני עשרות שנים איש לא היה חולם לראות במקום: ספינת אם ארכיטקטונית עמוסה ברעיונות ודימויים המקיפים עידנים של חיי אמריקאים שחורים.

את הפסל עיצבה האמנית הקליפורנית הצעירה לורן האסלי. היא התבססה בעבודה על פריטים קדומים הכלולים באוסף המצרי במטרופוליטן. היא העלתה באוב את דמותו של פרעה ואת המוזיקה של ג'ורג' קלינטון וסאן רה, והזרימה לתוכם — היישר מן הרחוב — את התרבות המקומית של השכונה בלוס אנג'לס שבה גדלה ובה היא עדיין מתגוררת.

מכל העושר הזה היא יצרה קובייה ארכיטקטונית שגובהה כמעט שבעה מטרים. זהו מעין מקדש או תחנת חלל, פתוח לשמים ולנופים המרהיבים של העיר וסנטרל פארק.

רוב התוכן ביצירה של האסלי עכשווי ואישי. הפנים של הספינקסים הם כולם דיוקנאות של בני משפחתה. העמודים מבוססים על דוגמה מהמאה הרביעית המוצגת במוזיאון, אבל את הדימויים של האלה המצרייה חתחור היא החליפה בפנים של חבריה.

האמנית, בת 35, מתארת את עצמה בראיונות כאקטיביסטית מלידה, המחויבת לאסוף ולשמר את התרבות השחורה הפופולרית מהעבר ומההווה.

שלכם, ריקי שחם.

האזור המפורז בין קוריאה הדרומית והצפונית משגשג עם שפע מיני חיים בסכנת הכחדה, צמחייה ייחודית ונופים בתוליים שרגל אדם לא דרכה בהם עשורים.

סביב הרצועה בת 242 קילומטרים וברוחב ארבעה קילומטר פרושים עשרות שטחים ממוקשים, עמדות צלפים, בונקרים נטושים ומאוישים, גדרות תיל, מנהרות תת קרקעיות ועשרות אלפי חיילים אמריקאים ומשקיפי או"ם.

אלא שבתוך האזור שבין הקוריאות יש גם לא מעט טבע פראי, בעלי חיים בסכנת הכחדה שמשגשגים ואפשרות להציץ לחבל ארץ שהאדם נטש אותו כמעט כליל, והוא הוחזר לבעליו החוקיים – הטבע.

זהו אזור מרתק שננטש על ידי האדם והתמלא על ידי בעלי החיים. משגשגים בו 6,168 מינים שונים של בעלי חיים, חלקם נדירים ורבים מהם מצויים בסכנת הכחדה. למעשה, האזור הפך לאקו-סיסטם ייחודי ששואב אליו את החיות שנמצאות בסכנה בכל מקום אחר, ו-38% מבעלי החיים שנמצאים בסכנה בחצי האי, מצאו מקלט בשטח המפורז ורווי המוקשים.

שם הם מצליחים לחיות ואף להתרבות, כפי שאינם מצליחים לעשות בשום מקום אחר בחצי האי ובאסיה כולה, בשל הפיתוח האנושי המואץ.

הנה עוד מקום שנהנה מכוחו של הטבע "המתעורר" שיכול לפרוח ברגע שההתערבות האנושית מוסרת ממנו. שלכם, ריקי שחם.

בפארק הלאומי קרוגר שבדרום אפריקה פועלת יחידת כלבים מיוחדת במינה. תפקידה: לתפוס ציידים בלתי־חוקיים שהרגו אלפי קרנפים נדירים בשנים האחרונות עבור שוק השנהב – שמחירו מגיע עד 600 דולר לק"ג. כדי להילחם בתופעה, כלבי היחידה מונחתים על ידי מסוק בנקודת היעד, ויוצאים עצמאית למרדפים אחרי ציידים בספארי.

רשויות הפארק הלאומי קרוגר תופסות קרנף על מנת להעביר אותו למיקום אחר המוגן יותר מפני ציידים לא חוקייםצילום: AFP

מהרגע שמתקבלת קריאה מרשויות הפארק הלאומי קרוגר בדרום אפריקה, לוקח למסוק 20 דקות להגיע לאסוף את הכלבים של סאות' אפריקן ויילדלייף קולג' (SAWC). הכלבים כבר מתורגלים: הם קופצים למסוק ברגע שהוא מגיע, בנחיתה הם נותנים מבט אחרון למאמניהם שנותרים מאחור, מאתרים את הריח ויוצאים לדרך. המשימה: איתור הציידים הבלתי־חוקיים שנכנסו לפארק.

יחידת הכלבים של SAWC — עמותה הפועלת לשימור טבע והגנה על חיות בר — היא לא יחידת כלבנות רגילה. מה שמייחד אותה היא השיטה שבה היא פועלת: בניגוד להכשרה הרגילה של כלבים העובדים בשיטור, שהולכים עם רצועה ומובילים ברגל מאמן אנושי, הכלבים של SAWC רצים באופן חופשי כלהקה, כשמאמניהם עוקבים אחריהם ממסוק שטס מעל. בשבע שנות פעילותה, הזניקה היחידה את אחוזי ההצלחה של מבצעי המעצרים של ציידים לא חוקיים של רשויות הפארק.

היחידה מורכבת משמונה בני אדם ויותר מ–30 כלבים. שלושה מאנשי הצוות הוותיקים הם שחורים בני הקהילות המקומיות שהגיעו ליחידת הכלבים מתוך העמותה, וכמה מחברי הצוות החדשים הם לבנים שהגיעו מיוהנסבורג, עם מעט ניסיון באימון כלבים. הגברים והנשים שעובדים ביחידה מגיעים מרקעים מגוונים, אך כולם חולקים את אותה מטרה של שימור והגנה על הטבע.

גם כלבי היחידה מגיעים מרקעים מגוונים: כל הכלבים שרצים חופשי הם כלבי "האונד" מעורבים, מסוג פוקסהאונד, בלו־טיק, רד־טיק, בלאד־האונד ואינגליש קונהאונד. "לא אכפת לנו שהכלבים יהיו גזעיים, אנחנו רוצים כלבים שיוכלו לבצע מעקבים".

ואולם הסכנה הכי גדולה לכלבים היא לא הציידים, אלא חיות הבר. אם כלב אחד מאבד את יתר הקבוצה, הוא יישאר מאחור; בסוף המבצע ילכו המאמנים לאסוף את הכלב (לפי קולר ה–GPS), שבדרך כלל ימתין להם מתחת לשיח. במקרה כזה, שבו הם נותרים לבד, הסכנה הגדולה ביותר עבור הכלבים היא להיתקל באריה, בנמר או בחיה מסוכנת אחרת.

הפארק הלאומי קרוגר הוא עצום, בגודל של יותר מ-19 אלף קמ"ר (כמעט 90% משטחה של מדינת ישראל); וכדי להשלים את משימתם הציידים נדרשים ללכת ברגל לפחות 30–40 ק"מ רק כדי להגיע לאזור שבו יצודו. אחר כך הם צריכים לחמוק מהרשויות וללכת את המרחק הזה שוב כדי לצאת מהפארק ולהגיע לאנשים שמחכים להם בחוץ. "הציידים נמצאים בכושר טוב מאוד, הם מתמצאים בשטח ובהישרדות בו — והדרך היחידה שאפשר לתפוס אותם היא בעזרת להקת הכלבים שרצה חופשי".

אז שיהיה צייד מוצלח של ציידים, לא של חיות הבר וקרנפים. שלכם, ריקי שחם.

עיזים איריות עתיקות הוצבו כדי להגן על הגבעות מסביב לדבלין מפני שריפות בר.

במועצה המקומית מקווים שהעיזים הרועות יאכלו את הצמחייה, מה שהופך את האזור לפחות חשוף לשריפות טבעיות.

העיזים האיריות העתיקות כמעט נכחדו, כך שלפרויקט יש מטרה נוספת לעזור בשימור הגזע העתיק הזה.

זן עתיק של עיזים אירית נפרס כדי להגן על הגבעות מסביב לדבלין מפני שריפות בר.

עיזים איריות ותיקות – גזע מזוקן שהצטמצם עד לכמעט הכחדה – אוהבות לאכול את הצמחייה, והמועצה המקומית מקווה שעדר של 25 ישאיר את הפרבר Howth שבצפון דבלין מועד פחות לשריפות טבעיות.

שומרי שימור מקווים גם שהפריסה תתרום להישרדותו של גזע העיזים הקטן שהגיע לאירלנד לפני כ-5,000 שנה.

"לעיזים האיריות הוותיקות יש עבודה לעשות כאן והן מסוגלות לעשות אותה היטב", אמרה הרועה מליסה יוקן, שענתה על אחת מהזדמנויות העבודה הייחודיות יותר של אירלנד, על "הצוות העובד קשה" שלה, המונה 25 עיזים מטפלות, וגדיים.

הפרויקט נועד להנחיל "עקרונות מרעה לשימור, להתמודדות עם מניעת שריפות וניהול בתי גידול", תוך סיוע בהבטחת הישרדות הגזע, אמרה.

שלכם, ריקי שחם.

מהערבות הבוכיות הדרמטיות לאורך הסיין ועד לדולבים הזקופים על השאנז אליזה, העצים ממלאים תפקיד חשוב באלגנטיות, בפאר וגם בהגנה על הסביבה ובאפשרות להפחתת הטמפרטורות בקיץ, בפאריז.

באחרונה חלה התעוררות במודעות הציבורית והפוליטית ביחס לעצי העיר, לא רק כאנדרטאות טבעיות בעלות חשיבות דומה ללובר או למגדל אייפל, אלא גם חלק מהמאבק בשינוי האקלים.

הסופורה היפנית (שכיום מוקפת גדר) היא אחת מ-15 עצים בפריז הנושאים את התואר "עץ ראוי לציון של צרפת" מטעם Arbres ("עצים"), ארגון מתנדבים שהקימו כמה מדענים, בוטניקאים, גננים וכותבים. מטרת הארגון לקדם את העצים היפים, החשובים והנדירים ביותר בצרפת ולהגן עליהם בעזרת תיוג רשמי.

סופורה יפנית באגם בפארק בוט-שומון ברובע ה-19. אחת מ-15 עצים בפריז הנושאים את התואר "עץ ראוי לציון של צרפת"צילום: JOANN PAI / NYT

ברשימתם מצוי גם עץ בן 420 שנה שאינו מדהים במיוחד, אבל יש לו משמעות תרבותית וביולוגית יחידה במינה. המדובר ברוביניה בת-שיטה. הוא הובא מאמריקה הצפונית וניטע ב-1601 בכיכר רנה ויוויאני הקטנה, מעבר לכביש מול קתדרלת נוטרדאם, וכיום הוא העץ העתיק ביותר בפריז. העלווה שלו עדיין מלאה וירוקה, אבל הוא נושא צלקות מהפצצות והפגזות ממלחמת העולם השנייה, וגזעו המתבקע נתמך בקורות פלדה. "העץ הזה הוא צמח אם", מסבירה באטריס ריזו, מהנדסת יערות עירוניים, בזמן סיור מודרך. "אפשר לומר שכל הרוביניות בצרפת הן צאצאיות של העץ הזה".

עצים בפארק בוט-שומון ברובע ה-19. נכסי מפתח במאבק נגד שינוי האקלים צילום: JOANN PAI / NYT

אשתקד אישרו חברי מועצת פריז מיזם, שמטרתו לנטוע 170 אלף עצים חדשים ברחבי העיר עד 2026 וליצור כיסים של חורשות אורבניות באזורים אסטרטגיים כדי לשכך את השפעות החום העירוני הקיצוני ולספוג את זיהום האוויר. העיר גם פרסמה "אמנת עצים" בת עשר נקודות ובהן התחייבות להגן על העצים היחידים במינם של פריז.

כך לדוגמה, ידיעה חדשותית על עץ דולב בן 200 שנמצא בקרבת מגדל אייפל ועלול להיכרת במסגרת תוכנית החידוש העירונית באזור לקראת המשחקים האולימפיים ב–2024, עוררה מחאות והציתה זעם מתמשך ברשתות החברתיות באביב האחרון. כשנשאלו על גורל העץ השיבו שהעירייה בוחנת מחדש את התוכניות, והטעימו ש"אפס עצים" ייכרתו במהלך עבודות הבנייה.

רוביניה בת-שיטה. הוא הובא מאמריקה הצפונית וניטע ב-1601. העץ העתיק ביותר בפריז צילום: JOANN PAI / NYT

בכל יום מגיעות בקשות רבות לעצים שיישאו את תווית "עץ ראוי לציון של צרפת" של הארגון. לתואר עצמו אמנם אין תוקף חוקי והוא משמש יותר כמעין "הגנה מוסרית". עם זאת, הארגון עובד בשיתוף פעולה עם עיריית פריז ולאחרונה קיבל תמיכה ציבורית מהמשרד לאקולוגיה, וכמה ערים, בהן פריז ובורדו, חתמו על "מגילת זכויות העצים" של העמותה, המבקשת מהחותמים להגן על עצים כמונומנטים חיים. "אנו מבקשים מהערים לנסות לעבוד אחרת, ולהתייחס לעץ כישות חיה נושמת, ואת כל ההשלכות הנלוות לכך".

שלכם, ריקי שחם.

טולסי גווינד גואודה בילתה את רוב שנותיה בשתילת עצים בדרום הודו, כדי לחדש את היערות שנכרתו על פני שטחים נרחבים. "אני אוהבת עצים יותר מכל דבר אחר בחיים", היא אומרת.

גואודה מקדישה את חייה להפיכת הנוף הצחיח של מדינת הולדתה, קרנאטקה שבהודו, ליערות עבותים.

כשהודו נשלטה על ידי הבריטים, השלטון הקולוניאלי עודד כריתה של עצים באזורים ההרריים בקנה מידה אדיר, כדי לבנות ספינות ולהניח מסילות רכבת. כך חוסלו רבים מהיערות במחוז אוטארה קנאדה שבו מתגוררת גואודה. אחרי שהודו קיבלה את עצמאותה ב–1947 המשיכו מנהיגי המדינה לכרות יערות, בין השאר כדי לאפשר עיור ותיעוש בקנה מידה גדול.

גואודה פעלה עוד בילדותה למנוע את חיסול היערות וכבר אז נטעה מחדש עצים. היא בילתה ימים שלמים ביערות כדי לאסוף עצי הסקה למשפחתה. אמה לימדה אותה שכדי לשקם יערות יש להשתמש בעצים גדולים ובריאים. כשהיתה בגיל ההתבגרות הפכה חלקת אדמה צחיחה מאחורי הבית של משפחתה ליער עבות. מאז ילדותה היא מדברת אל עצים כמו שאמא מדברת אל ילדיה הקטנים.

ב–1983 השתנתה מדיניות הממשלה והיא התחילה לתמוך בשימור הסביבה. באותה שנה בא אדוגודי ננג'אפה ילאפה רדי, שהתמנה לאחראי על יערות הודו, למשתלה ממשלתית בקרנאטקה והטיל עליה משימה תובענית: לייער מחדש חלקות אדמה גדולות בסביבה.

ביום העבודה הראשון הוא פגש את גואודה, שעבדה במשתלה תחת השמש היוקדת. היא הוציאה אבנים קטנות מהחול וטמנה באדמה בקפדנות זרעים ושתילים. "היה קסם בידיה", אמר רדי, בן 86. "את הידע שלה בזיהוי מינים מקומיים ובאיסוף וטיפוח עצים אי אפשר למצוא בשום ספר". הוא הוסיף שגואודה הפכה ליועצת מוערכת ולאחר שעבדה לצדו התחילו התושבים לכנות אותה "אלת העצים".

גואודה עבדה 65 שנים במשתלה הממשלתית ופרשה רשמית ב–1998. היא ממשיכה לעבוד שם כיועצת, שחולקת עם אנשי המשתלה את הידע העצום שלה על עצים מקומיים.

במשך השנים היא קיבלה כתריסר פרסים על עבודתה החלוצית, אבל הפרס היוקרתי ביותר הוענק לה בשנה שעברה: הממשלה בניו דלהי הכירה במאמציה ובידע העצום שיש לה על מערכות אקולוגיות של יערות והעניקה לה את פרס פאדמה שְרי — אחד הפרסים המכובדים ביותר שיכול לקבל אזרח הודי.

שלכם, ריקי שחם.