ריקי שחם – מכאן ומשם, סיפורים פיקנטיים מרחבי העולם

"הם חיו כל כך הרבה זמן; רק תחשוב מה הם ראו." היערן ניק ביימברידג' מתבונן בחיבה באלון מלכותי שעומד כבר יותר מאלף שנים. אחר צהריים חורפי, ציפורים שרות מענפים מכוסי חזזיות וצבי מתרוצץ בין הסבך. יש תחושה של נצחיות ביער מימי הביניים הזה, שמכיל את האוסף הגדול ביותר של עצי אלון עתיקים בכל מקום באירופה. ארמון בלנהיים, במרחק של כמה קילומטרים מעבר לפארק, הוא רק צעיר בן 300, אומר ביימברידג', היערן הראשי של אחוזת בלנהיים.

כשהוא עומד מתחת לאחד העצים העתיקים ביותר, הוא יכול רק לשער על פניות ההיסטוריה שאליהן ראתה "הילדה הזקנה", שהמורשת הגנטית שלה צפויה לחיות דרך בלוטים שנאספו מקרקעית היער. הבלוטים, והדור החדש של האלונים שהם מולידים, הם חיוניים לשאיפות של יער-על ניסיוני שנשתל במקום בו נהרות דורן וגליי מתפתלים באזור הכפרי של אוקספורדשייר.

אחוזת בלנהיים קיבלה מענק ממשלתי של כמיליון ליש"ט כדי לשתול 270,000 עצים בתשעת היערות החדשים המשתרעים על פני ק"מ אחד (0.4 מייל) במסגרת תוכנית פיתוח שמשלמת לבעלי קרקעות כדי ליצור יערות עם גישה לציבור. סתיו 2020 היה שנה משגשגת, כאשר האלונים הניבו יבול של בלוטים, ויערנים אספו אותם מרצפת היער ולקחו אותם למשתלת עצים באחוזה, שם הם נשתלו בעציצים והושארו לגדול.  "אנחנו שמים אותם בקומפוסט ופשוט מחכים שהם יעשו את שלהם", אומר ביימברידג'. לשתילים לוקח כמה שנים לגדול מספיק כדי לנטוע אותם ביער, אבל מומחים חושבים ששווה לחכות כדי לרתום את אילן היוחסין של אלוני בלנהיים.

עצי אלון מקומיים אלה, שיכולים לתמוך במאות מינים שונים של חרקים, ציפורים ופטריות, יהיו נחוצים במירוץ לייעור מחדש של בריטניה. בריטניה נותרה אחד מהחלקים הכי פחות מיוערים באירופה, ובעוד עצים חדשים נשתלים, חורש עתיק ממשיך ללכת לאיבוד. הממשלה צריכה להכפיל את מאמצי נטיעת העצים כדי לעמוד ביעד שלה ליצור 30,000 הקטרים ​​של חורש חדש מדי שנה בבריטניה עד שנת 2025.

אבל זה לא מספיק לשתול באקראי מיליוני עצים; יש לבנות יערות שיחזיקו מעמד, עם שילוב של מינים שיספקו בית גידול לחיות בר כמו גם לספוג פליטת פחמן. למרות הלהט לנטיעת עצים, מדענים מזהירים שזה לא הפתרון היחיד להתמודדות עם שינויי אקלים. אם לא נעשה בזהירות מרבית, החיפזון לשתול עצים יכול לפגוע במגוון הביולוגי ולחסום קרקעות הדרושים לתפקודים חיוניים אחרים, כמו גידול מזון. ואדמות חורשות טבעיות המכילות תערובת של מינים מקומיים עמידים יותר וטובים יותר עבור חיות בר מאשר מטעים עצומים המורכבים מסוג אחד של עצים.

האתוס מאחורי מה שמכונה סופר-יער הוא לפתח נוסחה לשתילת יערות שיכולה לספוג פליטת פחמן, לספק מקום לטבע ולאנשים, ולהניב עצים שיעזרו לעצים לשלם את דרכם. המתכון שהם המציאו הוא לשתול לא פחות מ-27 סוגים שונים של עצים, ביניהם עצי מחט לספיגת פחמן, תערובת של עצים רחבי עלים ועצים מקומיים למגוון ביולוגי (האלונים הם עלים רחבים), וכן עצים. שיספק עץ יקר ערך.

אז בסימן האביב, נברך לשגשוג וצמיחה ולבלוב של עוד ועוד יערות. שלכם, ריקי שחם.

קריאתם של ראשי חמשת הרובעים בעיר לקדם תוכנית להרחבת השטחים הירוקים משקפת צורך אקלימי, ולא פחות מכך – את הרלוונטיות הגוברת של הפארקים.

לפני כשבוע מינה ראש העיר ניו-יורק, אריק אדמס, את סוזן דונהיו לתפקיד נציבת העירייה לפארקים ונופש. היא תפקח על יותר מ-30 אלף דונם של מרחבים פתוחים, כולל מגרשי משחקים, מתקני פנאי וחופים ברחבי המטרופולין. בטקס המינוי דיברו השניים על חשיבותם של השטחים הירוקים לניו-יורק, במיוחד לאור השנתיים של ההתמודדות עם נגיף הקורונה, וכאלמנט שוויוני הפתוח בפני כלל התושבים.

ההצהרות יפות, אך כעת הגיע שלב המעשים. בדיוק מסיבה זו פרסמו השבוע ראשי חמשת הרובעים של ניו-יורק קריאה משותפת לטעת מיליון עצים חדשים בעיר עד 2030. לדבריהם, כ-250 אלף עצים יש לטעת ברחבי העיר ואת היתר לנטוע בפארקים ובשטחים ירוקים. עלות המבצע נאמדת בכ-500 מיליון דולר. מדובר למעשה בבקשה לשחזר את יוזמתו השאפתנית של ראש העיר לשעבר מייקל בלומברג, אשר הושלמה בתקופת כהונתו של ביל דה-בלאזיו. נוסף על כך, ראשי הרובעים מבקשים מאדמס לכבד את התחייבותו מקמפיין הבחירות ולהקדיש 1% מתקציב העירייה לנציבות הפארקים.

כ-22% משטח ניו-יורק מכוסים, לפי הערכות, בכשבעה מיליון עצים. או במילים אחרות: פחות מעץ אחד לכל תושב (במטרופולין כ-8.8 מיליון תושבים). כ-650 אלף עצים נטועים לאורך הרחובות ואינם מפוזרים באופן שוויוני, כמו גם הפארקים עצמם.

מה שמעניין ביוזמת ראשי הרובעים היא עצם העובדה שהם מצאו נושא חשוב שביכולתם להתאחד סביבו. הקריאה ששיגרו לאדמס ודונהיו משדרת: "אנחנו חלוקים על הרבה דברים, אבל על עצים כולנו מסכימים. צריך הרבה מהם". אחת הסיבות לכך שהנושא כל-כך רלוונטי הוא שינוי דפוסי ההתנהגות לאורך מגפת הקורונה ועליית השימוש בפארקים ובריאות הירוקות. בערים רבות עברו אימוני הכושר (עם או בלי מאמן) למרחב הפתוח. גם מפגשים חברתיים, ישיבות ואירועים רבים ממשיכים להתקיים בחוץ.

מעבר לכך, העצים ממלאים כמובן תפקיד קריטי בספיחת הפחמן הדו-חמצני, ייצור חמצן, ספיגת מי הנגר, אספקת צל, צינון המרחב האורבני, בשיפור איכות האוויר ובשיפור שלוות הנפש.

אז בואו נשמור על העצים, לפחות כמו שהם שומרים עלינו, וניטע עוד ועוד מיצירות הטבע המופלאות האלה. שלכם, ריקי שחם.

שטחי המרעה ההרריים שהיו פעם צמחוניים שבהם רועות האלפקות מתייבשים משינויי האקלים; מדענים, רועים ופעילים מתגייסים כדי למצוא פתרונות. שינויי האקלים בהרי האנדים שכתבו מחדש את דפוסי מזג האוויר בדרכים שהשפיעו על האלפקות בכל שלב בחיים – החל מתמותה גוברת של יילודים ועד שטחי עשב מתכווצים שבהם ניזונים עדרים. שינויים פתאומיים במשקעים, כמו גם הפשרת קרח עם נסיגת הקרחונים, גורמים להרס הן באלפקות והן בקהילות המגדלות אותן.

הרמות הפרואניות אינן שופעות, ורישומים היסטוריים מראים שמשקעים מעולם לא היו בשפע. אבל זה הספיק כדי לקיים אלפקות. האלפקות יולדות רק בשלושת החודשים הראשונים של השנה, בעונת הגשמים. עכשיו, אותה עונה אמינה פעם, שממתנת טמפרטורות, הפכה לא סדירה. מסבך את המצב הוא נסיגת הקרחונים, שמפחיתה את זרימת הנחלים שלדברי מומחים תמכו זה מכבר בכרי הדשא הגבוהים והביצות במהלך העונה היבשה הארוכה.

פרו היא ביתם של כארבעה מיליון אלפקות, יותר מ-70 אחוז מאוכלוסיית האלפקות בעולם. בבוליביה השכנה יש את האוכלוסייה השנייה בגודלה, אוסטרליה נמצאת במקום השלישי. האלפקה בויתה בפרו לפחות לפני 6,000 שנה. בעל החיים הוא בן למשפחת הגמלים ונראה חסון. עדרים שטופלו על ידי האינקה כמעט נמחקו לאחר הגעת הכובשים הספרדים ב-1532. אוכלוסיות האלפקות החלו להתרחב בסביבות 1900, בעיקר כשהביקוש לגיזת אלפקות גדל.

קיימים שני זנים של אלפקה: הואקאיה, בעלת שיער קצר, וסורי, בעלת שיער ארוך. הפליסה מסווגת לפי צבע ואיכות. ישנם 22 גוונים של פליס, אך הלבן הוא הנפוץ והמבוקש ביותר. הפליסה מסווגת לשבע קטגוריות טקסטורות, מסופר עדין, שמקבל את המחיר הטוב ביותר, ועד קצר ועבה.הפליסה משמשת בעיקר בבגדים, אך גם בשמיכות וכלי בית.

בשנים האחרונות, מגוון מדענים, רועים ופעילים החלו לבדוק פתרונות לחיזוק הישרדותן של האלפקות, אשר בתורן יסייעו להציל את הקהילות כמו המגדלות אותן. מרכז השימור משתמש בכ-3,200 בעלי חיים כדי לשמר את הגנים של האלפקות הצבעוניות כדי לוודא שהצבעים לא ייעלמו. המרכז מתמקד גם בפיתוח שיטות שיעזרו לאלפקות להסתגל לעלייה בטמפרטורות בגבהים גבוהים ולשגשג בגבהים נמוכים יותר.

גם מגדלי האלפקות עובדים על פתרונות. בעלי אדמה בשפע מסוגלים להעביר עדרים בחיפוש אחר שטחי מרעה. אלינה סורקיזלה, בת 35, עובדת עם משפחתה המורחבת כדי לנהל 500 אלפקות על גוש אדמה מחוספס באזור אפורימאק ממערב לפונו. היא ומשפחתה מטפלים בעדר בגבהים נמוכים יותר, בסביבות 14,000 רגל, במהלך העונה הגשומה, ומעבירים אותם בהדרגה גבוה יותר ככל שהמשקעים מסתיימים וכרי המרעה מתחילים להצהיב. היא רעתה אלפקות בגובה של עד 17,000 רגל כדי לחפש מרעה. משפחתה גם קדחה בארות שבהן הם יכולים למצוא מים. "המשפחה שלי מנסה למצוא פתרונות, כי זו הפרנסה שלנו וזה מה שאנחנו עושים במשך דורות", אמרה.

באופן מסורתי, אלפקות מסתובבות בחופשיות בין כרי הדשא. כעת הקהילה בונה גדרות בפעם הראשונה כדי לנהל טוב יותר היכן רועים עדרים כדי לתת לשדות מרעה הזדמנות להתחדש. "שינויי האקלים מדאיגים, אבל אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים כדי להסתגל. אנחנו כל הזמן מחפשים את הפתרונות הטובים ביותר".

אז בתקווה וברכה לשגשוג האלפקות והקהילות המיוחדות שחיים בהרי האנדים של פרו. שלכם, ריקי שחם.

בעולמם של בני האדם קל יותר לדבר על ניפוץ הפטריארכיה מאשר לעשות זאת בפועל. אך בשנה שעברה, קופת מקוק יפנית בת תשע החיה בשמורה בדרום יפן, הראתה לבני האדם שניתן לעשות זאת. היא הדיחה באלימות את זכר האלפא של הלהקה שלה והפכה למנהיגה הראשונה ב–70 שנות ההיסטוריה של השמורה.

הקופה יאקיי עומדת בראש להקה של 677 קופים שחיה בגן הזואולוגי הלאומי טקסקיאמה, שהפך ב–1952 לשמורה לקופים. באי שבו נמצאת השמורה יש שתי להקות קופים, שמספרם הכולל מגיע ליותר מ–1,500. ברוב זמנם הם משוטטים ביער המכסה את ההר שבמרכזו ומדי יום יורדים לפארק שבבסיס ההר, שם עובדי השמורה מספקים להם מזון. מאז שהשמורה נפתחה, עוקבים העובדים על המאבקים הרומנטיים והפוליטיים המתחוללים בין שוכניה.

עליית יאקיי למעמד אלפא הפתיעה מדענים ואת עובדי השמורה, שעוקבים מקרוב אחר שלטונה כדי לראות עד מתי היא תצליח לשמור על עליונותה. 

המקוק היפני, המכונה גם קוף השלג, הוא יצור אינטליגנטי. מקורו ביפן, כפי שניתן להבין משמו, והוא ידוע בין השאר בגין ישבנו האדום כסלק וחיבתו הרבה לטבילה במעיינות חמים.

בעלי חיים רבים, בהם דבורים, צבועים ופילים חיים בחברות המונהגות על ידי נקבות, אך השתלטות עוינת של נקבה "היא תופעה נדירה מאוד בקרב קופי המקוק היפניים, ובחקר קופי האדם ידוע רק על מקרים בודדים כאלה", הסביר יו קייגיישי, מדען מהחברה לקידום המדעים ביפן.

קופי המקוק היפניים חיים בחברה שבה שוררת היררכיה קפדנית. ככל שמעמדו של אחד מהם גבוה יותר, קל לו יותר להגיע למזון, להזדווג ולמצוא מקום לנוח. הנקבות יורשות מעמד הנמוך אך במעט מזה של אימותיהן, ולעתים נדירות פורשות מהלהקה שבה נולדו. זכרים עוזבים את להקתם בהגיעם לבגרות מינית ומצטרפים ללהקה חדשה, שבה מעמדם נקבע בדרך כלל על ידי הוותק שלהם בלהקה. עם זאת, לעיתים המעמד מושג באמצעות אלימות, בדרך כלל מצד זכר כלפי זכר.

יאקיי הפתיעה בהתנהגותה פרימטולוגים החוקרים את קופי המקוק. בחודש אפריל אשתקד היא הכתה את אמא שלה והדיחה אותה ממעמדה בקרב הנקבות בלהקתה. רוב הנקבות היו מסתפקות בכך, אך יאקיי המשיכה להילחם.

לדברי עובדי השמורה, היא תקפה שלושה זכרים רמי דרג ולאחר מכן התנפלה על ננצ'ו, מנהיג הלהקה בחמש השנים הקודמות. ננצ'ו, בן 31, ובשל גילו המתקדם לא היה בכוחו להתמודד עם יאקיי הצעירה והנחושה.

"היא תקפה את ננצ'ו והביסה אותו, וכך כבשה את המקום הבכיר בלהקה", אמר קייגיישי, החוקר את התנהגות קופי המקוק. בסיום הקרב של יאקיי נגד ננצ'ו, ערכו עובדי השמורה את מה שמכונה "מבחן הבוטן": הם סיפקו לקופים בוטנים ובדקו מי יהיה הראשון שיאכל. זכרים ונקבות כאחד זזו הצידה ונתנו ליאקיי לאכול ראשונה — אישור מעמדה כמנהיגת הלהקה.

מאז, "יאקיי מתנהגת בצורה המאפיינת זכרים דומיננטיים. למשל, היא מתהלכת עם זנב מורם ומטלטלת בגופה ענפי עצים", אמר קייגיישי. "נראה שהיא מתנהגת כמו זכר בוגר, בתוקפנות רבה יותר מאשר קופים אחרים".

אם יאקיי אכן תמשיך לשלוט, תהיה למדענים כמו קייגיישי הזדמנות נדירה ללמוד כיצד מתנהגים קופי מקוק יפניים בחברה שמונהגת על ידי נקבה. לדבריו, "ההתפתחויות בחברה של קופי הקוק היפניים דרמטיות ובלתי צפויות, וזו הסיבה שגם מדענים וגם אנשים שאינם מדענים אוהבים להתבונן בהם ולעקוב אחריהם".

שלכם, ריקי שחם.

במשך מאות שנים, קבוצות ילידים בצפון מזרח הודו יצרו גשרים מורכבים מעצי תאנה חיים. כעת המיומנות העתיקה הזו עושה את דרכה לערים אירופיות.

כאשר ענני מונסון מביאים גשמים זורמים לכפר טירנה, שילינדה סימליה לוקחת את הגשר הקרוב ביותר כדי להגיע לגדה הנגדית של נחל שוצף. הגשר אינו מבנה רגיל עשוי בטון ומתכת. במקום זאת, הוא מורכב מעץ תאנה ענק אחד היושב על גדת הנהר, והתמיכה שסימליה צועדת עליה היא תערובת של שורשי אוויר הקשורים בחוזקה ושזורים יחד. הגשר הוא לא רק חלק מהנוף, הוא עוזר לתמוך במערכת האקולוגית שלו בו זמנית.

טירנה שוכנת ממש מעל המישורים של בנגלדש בצפון-מזרח מדינת מגאלאיה בהודו, המארח מאות גשרים אלה. במשך מאות שנים, הם עזרו לקהילות הילידים חאסי וג'ינטיה לחצות נהרות גואים במונסונים. "האבות הקדמונים שלנו היו כל כך חכמים", אומר סימליה, "כשהם לא יכלו לחצות נהרות, הם יצרו את ג'ינגקינג ג'רי – גשרי השורשים החיים".

חוקרים רואים בגשרי שורשים חיים אלה דוגמה לחוסן אקלים מקומי. מלבד הקישוריות שהם מספקים, הגשרים הללו מושכים תיירים ועוזרים לאנשים מקומיים להרוויח הכנסה. בינתיים, כפי שמצאו חוקרים, יש להם השפעות התחדשות על הסביבה הסובבת. מדענים מקווים שהמושג הזה של ארכיטקטורת חיים ילידים יכול לעזור לערים מודרניות להסתגל טוב יותר לשינויי האקלים.

בניית הגשרים הללו דורשת עשרות שנים של עבודה. זה מתחיל בנטיעת שתיל של פיקוס אלסטיה – עץ הגדל בשפע בשטח הסובטרופי של מגאלאיה – במקום חצייה טוב לאורך גדת הנהר. תחילה מפתחים העצים שורשי תמיכה גדולים ולאחר מכן, לאחר כעשור, העצים המתבגרים נובטים שורשי אוויר משניים מלמעלה. לשורשי אוויר אלו יש מידה של גמישות, והם נוטים להצטרף ולצמוח יחד ליצירת מבנים יציבים.

בשיטה ששוכללה במשך מאות שנים, בוני הגשרים של החאסי טווים שורשי אוויר על גבי במבוק או פיגום עץ אחר, שוטפים אותם על פני הנהר ולבסוף משתילים אותם על הגדה הנגדית. הבנאים משלבים את השורשים הללו זה בזה או עם ענפים וגזעים של אותו תאנה או אחר. רשת שורשים זו מתבגרת עם הזמן לשאת עומסים; גשרים מסוימים יכולים להכיל עד 50 אנשים בו זמנית.

הדורות הבאים אחרי בוני הגשרים הראשוניים ממשיכים בתחזוקת הגשר. בעוד שרק אדם אחד יכול לשמור על גשרים קטנים, רובם דורשים מאמץ משותף של משפחות או כל הכפר – לפעמים כמה כפרים. תהליך זה של טיפול ופיתוח לאורך הדורות יכול להימשך מאות שנים, עם כמה גשרים מלפני 600 שנה.

"כשיורד גשם חזק, גשרי מלט קטנים נשטפים וגשרי פלדה נוטים להחליד, אבל גשרי שורשים חיים עומדים בגשמים", אומרת סימליה.

בניגוד לגשרים קונבנציונליים, גשרי שורשים הם גם גורמים חשובים ומרכזיים בסביבתם. מלבד ייצור חומר הבנייה שלהם, העצים סופגים את גז החממה פחמן דו חמצני במהלך חייהם. הם עוזרים לייצב את הקרקע ולמנוע מפולות. גשרים קונבנציונליים יכולים לשבש את שכבות הקרקע, אך שורשים יכולים לעגן מבני קרקע שונים אשר מסייעים בהגנה מפני שחיקת קרקע.

זה נכון לגבי עצים רבים, אבל פיקוס אלסטיה ממלא תפקיד חשוב במיוחד במערכת האקולוגית שלו. עצי תאנה הם מיני מסגרת המקדמים את המגוון הביולוגי סביבם: אזוב צומח עליהם, סנאים חיים בענפים, ציפורים מקננות בתוך חופתם, והם תומכים בחרקים המסייעים בהאבקה. הפעולה של הפיכת העצים הללו לגשרים יכולה גם לעזור לבעלי חיים לשגשג בבית הגידול שלהם. ידוע כי צבאים ונמרים משתמשים בגשרי שורשים כדי לעבור מחלק אחד של היער לאחר.

למרות שעדיין בחיתוליה מחוץ ל-Meghalaya, ווטסון מקווה שאדריכלות בהשראת גשרי השורש החיים יכולה למלא תפקיד מהותי בערים – להביא איתה יתרונות לאוויר עירוני, אדמה וחיות בר. "תשתית חיים יכולה לתמוך במגוון ביולוגי ומינים מדהימים, לא רק בבני אדם", אומר ווטסון. "אנחנו צריכים את המגוון הביולוגי הזה כדי לשרוד".

אז חציה נעימה ובטוחה על הגשרים החיים. שלכם, ריקי שחם.

לאחר שניצודו ונדחקו מהאיים, יונקי הים הגדולים נצפו גם בכבישים ובשירותים ציבוריים. כעת, חוקרים פיתחו אלגוריתם שאמור למפות את התפוצה שלהם, ולאפשר להם לחיות בשלום לצד בני אדם.

הם הפתיעו אנשים בשירותים ציבוריים, גרמו להפסקת משחק כדורגל של ילדים, השתעשעו בבריכת שחייה, והביאו לסגירת כביש עירוני למשך שבועות. אחת מהם אף המליטה סמוך לגומה ה–13 של מגרש גולף.

אוכלוסיית אריות הים שגשגה בעבר לאורך חופי ניו זילנד. אך הם ניצודו במשך מאות שנים, מספרם התכווץ והם נדחקו לאיים במרחק מאות קילומטרים דרומה. בעשורים האחרונים, למרבה ההפתעה, אריות הים הניו זילנדיים — אחד המינים הנדירים ביותר של אריות ים — החלו לחזור אט־אט לחופי המדינה.

סיפור ההתאוששות שלהם מקפל בתוכו תקווה והבטחה. אבל מאחר שרבים מהאזורים ששימשו להם בעבר בתי גידול אוכלסו ברבות השנים בבני אדם, חוקרים אומרים שהפעם הניו זילנדים יצטרכו ללמוד לחלוק את סביבתם עם היונקים הימיים.

בניו זילנד אין מקום שמרוחק מהים יותר מ–130 קילומטרים, וילדים לומדים בבית הספר את שמות העצים והעופות המקומיים. לאור זאת, מוסיפה בורן, לניו זילנדים רבים יש עניין אמיתי בשימור בעלי חיים — וזה יסייע להם לחלוק את החופים עם אריות הים החצופים והסקרנים.

כמה מהמפגשים שהתרחשו בין בני אדם ליונקים הימיים היו משעשעים מאוד: באחת הערים שבאי הדרומי נסגרה בריכת השחייה כאשר אריה ים השתרע סמוך לבריכת הפעוטות, עד שהואיל לצאת מהמתחם דרך הדלתות האוטומטיות.

הסיבה לשובם של אריות הים — שלפי אומדנים מונים כעשרת אלפים פרטים — מבית הגידול שלהם שליד אנטארקטיקה, היא בגדר תעלומה. ב–1993 עשתה את המסע הזה הנקבה הראשונה והמליטה גור. מאז האוכלוסייה חוזרת בקצב אטי.

לא מזמן נודע לה שבניו זילנד הוצבו תמרורים המסייעים לנהגים באזורים מסוימים לחלוק את הכבישים עם אריות ים. "הכוונה העיקרית היא שניצור איזון", אומרת יועצת מדעית של המשרד לשימור הטבע במדינה. "אנחנו יכולים להכין את התושבים לקראת בואם של אריות הים לעיירה שלהם".

אז לחיי שובם של עוד חיות הבר ויצירי הטבע לחיות בשלום ולשגשג לצדנו, בני האדם. שלכם, ריקי שחם.

בעיירה טאנואן מתגוררים אלפיים אנשים, וביקרו בה כחצי מיליון תיירים ב-2019. התיירים מגיעים לצפות בכרישי הלוויתן שהמקומיים מאכילים, בניגוד לעמדת ארגוני סביבה.

כשהשמש מתחילה לזרוח לפנות בוקר, לורן דה גוזמן יוצא עם סירת העץ הקטנה שלו אל הים כדי להאכיל את יצורי הענק שחיים שם. אחד מהם, הוא כריש לווייתני המכונה באמצעות המספר 180. הוא מתקרב לסירה ופיו העצום מחליק על פני המים השקטים של האוקיינוס. "איפה היית?", שואל גוזמן את 180 לאחר שלא ראה אותו במשך כמה שבועות. גוזמן משליך למים חופן סרטנים ומגרד בעדינות לכלוך שנצבר על גופו של הכריש. "בטח נדדת למקום רחוק". כאשר 180 מסיים את ארוחת הבוקר שלו, גוזמן ממתין במים השקטים בתקווה לשובם של התיירים.

המים באזור טאנואן, עיירה שבה מתגוררים כ–2,000 תושבים במחוז סבו בפיליפינים, משכו ב–2019 יותר מחצי מיליון תיירים, שהגיעו במיוחד כדי לצפות ביצורי הענק הכריזמטיים. אורכם עשוי להגיע לכ–20 מטרים — אך למרות גודלם המרשים מדובר ביצורים עדינים. הפה שלהם עצום אבל הם אוכלים פלנקטון ומבנה פיהם אינו מאפשר להם לנשוך.

לפני כעשור זו היתה עיירת דייגים מנומנמת, אבל אז הפכו יצורי הענק לאטרקציית תיירות עולמית – עד שהגיעה הקורונה. עוד לפני שהתיירים הפסיקו להגיע הרשויות באזור החלו לתהות בנוגע למערכת היחסים בין בני האדם המתפרנסים מתיירות ליצורים הימיים, שמספרם הולך ומתמעט. כרישים לווייתניים הם יצורים נודדים, אבל תושבים כמו דה גוזמן שתלויים בתיירות ומאכילים אותם מדי יום, גורמים לחלק מהם להישאר בטאנואן בכל ימות השנה. זו אחת הסיבות לכך שהאכלתם גוררת ביקורת קשה.

מאחר שהכרישים אינם מסכנים בני אדם ומרבים להתקרב לחופים, הם באים במגע תכוף עם בני אדם — דבר שפוגע בהם. "הקירבה שלהם הופכת אותם למין שקל לפגוע בו", אומרת אריאנה אגוסטינס, ביולוגית ימית שחוקרת את כרישי הלוויתן. "בעבר למרבה הצער צדו אותם; וכיום הם אטרקציה תיירותית". ההאכלה שינתה את ההתנהגות שלהם, "בדרך כלל התזונה שלהם מגוונת מאוד", אומרת אגוסטינס. "הם אוכלים אלמוגים, זחלי לובסטרים, זואופלנקטון ואפילו דגים קטנים". לעומת זאת בטאנואן מאכילים אותם בסוג אחד בלבד של סרטנים, המכונים "אוייאפ". "זה רק סוג אחד של מזון", אומרת אגוסטינס, "וזו סטייה גדולה מהתזונה הטבעית שלהם".

השהייה המרובה סמוך לחוף גורמת לכרישים הלווייתניים גם ליותר צלקות ושריטות שנגרמות ממגע עם סירות ועצמים אחרים. אבל בגלל שבטנואן מובטח לתיירים שיוכלו לצפות בכרישים, תושבי העיירה לא מתכוונים להפסיק להאכיל אותם, למרות הלחצים שמופעלים עליהם. הכנסות האזור מתיירות משמעותיות ביותר עבור התושבים — ב–2019 הן הגיעו לכ–3.5 מיליון דולר. "הכרישים הלווייתניים הצילו אותנו", אומר גוזמן, "הם הביאו לנו מקומות עבודה".

גוזמן מספר כי מי שמאכילים את הכרישים יצרו איתם יחסי קרבה, ומדובר בקשר הדדי. "הכרישים אוהבים אותנו, אם לא נאכיל אותם הם יעזבו, זה יפגע ברגשות שלהם והם ייעלבו", אומר גוזמן, "אנחנו מאכילים אותם גם כשנגמר לנו הכסף, אנחנו לווים כסף כדי להאכיל אותם".

קל לחבב את הכרישים הלווייתניים בזכות האופי הנעים שלהם והעובדה שאפשר לזהות כל אחד מהם בקלות. הגב של כל כריש לווייתני מכוסה בכתמים ייחודיים, שנראים כמו כוכבים בשמיים. מכאן שמם במדגסקר, "מרוקינטנה", שפירושו "כוכבים רבים". ובשפת ג'אווה הם מכונים "גגר לינטאג", שפירושו "כוכבים על הגב". בעבר דייגים מקומיים נמנעו ממגע איתם, אבל לפני קצת יותר מעשור אחד הדייגים, ג'רסון סוריאנו, התחיל לשחק איתם במים. אחד מבעלי אתר נופש באזור ראה את האינטראקציה הדינמית בין הדייג לכרישים וביקש מסוריאנו לצאת לים עם כמה מאורחיו כדי שיוכלו לשחות עם הענקים.

סוריאנו החל לפתות את הכרישים באמצעות אוייאפ ודייגים אחרים הלכו בעקבותיו. הם הקימו איגוד שחבריו אחראים להאכלת הכרישים ולהבאת התיירים. התיירים בתורם העלו צילומי סלפי שלהם עם הכרישים ברשתות החברתיות, ובבת אחת הים מול חופי האזור התמלא בתיירים. העיירה השקטה התעוררה לחיים והתמלאה באתרי נופש ובמסעדות. הצעירים נשארו בה, במקום לעבור למקומות אחרים בחיפוש אחר עבודה. ההכנסה של גוזמן הוכפלה ואז שולשה, והוא בנה לעצמו בית חדש, ונפתח בית ספר תיכון חדש – היחיד באזור.

כשגוזמן יוצא לים להאכיל את הכרישים הלווייתנים, הוא מרבה לחשוב על ילדיו. לדבריו, עכשיו שהכנסתו קטנה, בתו שולחת לו כסף ממקום מגוריה במחוז אחר, שם היא עובדת כמדריכת צלילה. "כשהילדים שלי היו תינוקות האכלתי אותם בידי", אומר גוזמן, "זה גורם לי לחשוב שהכרישים הלווייתנים הם הילדים שלי".

לי אין תשובה, אבל מה שברור זה שעולמנו זקוק יותר מאי פעם לכרישי הליוויתן ולכל היצורים החיים שבו.

שלכם, ריקי שחם.

בשנים האחרונות החלה להתפתח "ארכיאולוגיית קרחונים": תחום מחקר חדש שהגיח עם פריטים שנחשפים תחת שכבות קרח עמוקות, ומספקים עדות דוממת לאורחות חיים רחוקים. בצד ההתלהבות, המדענים מודעים לממד העגום שבעבודתם, המתאפשרת הודות לשינויי האקלים.

רק לפני כמה שנים, היה אתר נונאלק שבאלסקה שרוי בקיפאון עמוק. אך העת האחרונה הביאה עמה בשורה, "הודות" לשינוי האקלים. לראשונה, מתאפשרת במקום חפירה ארכיאולוגית, בשכבת הקרקע המכונה "קפואת העד". עד כה, נחשפו בו יותר ממאה אלף פריטים שמורים היטב – ראיות ממשיות לנראטיב ההיסטורי של עם היופיק הילידי. אך אלסקה אינה הזירה היחידה: גם בנורבגיה, ברוסיה ובמונגוליה מתגלים אט אט שרידים חבויים שנשמרו בקרח – לעתים במשך אלפי שנים. כעת נאבקים החוקרים להציל את הפריטים, שמתחילים להתכלות עם גילויים.   

 רק לפני כמה שנים, היו אתרים רבים שרויים בקיפאון עמוק. אך התחממות כדור הארץ גרמה לשכבות הכפור ולקרחונים להצטמק ולהתכלות במהירות. תוך כדי כך, החלו להיחשף פריטים רבים שהיו מוטמעים בהן. כעת, פריטים אלה מספקים עדות דוממת לאורחות חיים רחוקים, שאליהם לא ניתן היה להגיע עד כה.

לשבור את הקרח 

ארכיאולוגיית קרחונים (Glacial Archeology) היא תחום חדש יחסית. הקרח נשבר, פשוטו כמשמעו, בקיץ 1991. מטיילים גרמנים שסיירו אז בצד האיטלקי של האלפים, סמוך לגבול אוסטריה, גילו גופת גבר שקועה למחצה בקרח. בתחילה סברו שמדובר במטפס הרים מהעת המודרנית שנהרג בתאונה. אך תיארוך פחמן חשף כי זהו גבר שמת לפני כ-5,300 שנים. הוא זכה לכינוי "אצי איש הקרח". אצי היה נמוך ומכוסה בקעקועים, בשנות ה-40 לחייו. הוא חבש כובע מעור דוב, ולבש כמה שכבות של בגדים שנתפרו מעורות של עזים ואיילים. לנעליו היו סוליות מעור דוב, והן רופדו בעשבים כדי שישמרו על חום רגליו. מלבד זאת, ציוד ההישרדות שלו כלל קשת ארוכה עשויה מעץ, חצים, גרזן עשוי ממתכת ו"ערכת עזרה ראשונה" מלאה בצמחים בעלי תכונות פרמקולוגיות חזקות.

שש שנים לאחר גילויו של אצי, נחשפו בשדות הקרח הנמסים של יוקון כלי ציד בני אלפי שנים. זמן לא רב לאחר מכן, התגלו ממצאים דומים במערב קנדה, הרי הרוקי והאלפים בשוויץ. שרשרת גילויים זו הגיעה לשיאה ב 2006, אז פקד את נורבגיה סתיו ארוך וחם. תנאי האקלים הובילו לחשיפה המונית של פריטים רבים, כמו למשל נעל בת 3,400 שנים מעור אייל. גילויה סימן את תחילת עידן החפירות באזורים הקפואים שבפסגות מחוז אינלנדט שבנורבגיה. ב-2011, נחנכה במקום תוכנית ארכיאולוגיית קרחונים שמומנה על ידי המדינה. מחוץ ליוקון, זהו פרויקט ההצלה המתמשך היחיד מסוגו.

ואולם, לצד ההתלהבות, המדענים מודעים גם לממד העגום שבעבודתם. קרייג לי משווה את ההרס שנגרם על ידי התמוססות הקרחונים לספרייה שעולה באש. "זה לא הזמן לעמוד ולומר מי אשם בדליקה. במקום זה צריך להציל ספרים רבים ככל האפשר למען הדורות הבאים", אמר.

המדענים מעריכים כי מהרגע שבו נחשפים חומרים אורגניים רכים כגון עור, בדים, וחצים – יש מרווח זמן של שנה לכל היותר שבו ניתן להצילם, לפני שהם מתפוררים ונעלמים לנצח. 

בואו נקווה שהקרחונים לא יעלמו מעולמנו, גם אם לא נחשוף את כל הסודות הטמונים בקרבם.

שלכן ושלכם, ריקי שחם.

צומת עידנים בין אמנות ומדע, אקולוגיה ותרבות, פסיכולוגיה ומיקרוביולוגיה.

בשנת 1634 צייר רמברנדט את אשתו, ססקיה, כפלורה – אלת הפרחים והאביב הרומאים. פריחה אחת גדולה צונחת מעל אוזנה השמאלית מהזר המעטר את ראשה, מגמד את שאר הפריחות בהיקף ובהדר – צבעוני יחיד, עלי הכותרת המשי בוערים עם פסים של אדום ולבן.

הצבעונים האלה כבר לא קיימים. כיום, קרובי משפחתם הקרובים ביותר ידועים בשם Rembrandts. בימיו של הצייר, הציורים החיים האלה של צבע אקספרסיוניסטי העבירו את הדמיון האנושי על פני תרבויות, וגרמו לקסם ייחודי בהתפרצויותיהם הפתאומיות והמסתוריות של צבע ניגוד. גננים בכל רחבי הולנד, צרפת והאימפריה העות'מאנית שתלו צבעונים במאות, באלפים, בתקווה שחלקן יפרחו בדפוס הבלתי מוסבר הזה של פסים ציוריים. באותם מקרים נדירים ובלתי אסורים כאשר זה קרה, נאמר שהצבע "נשבר".

הגננים עשו מאמצים יוצאי דופן כדי לאלץ צבעונים להישבר, הטכניקות שלהם היו עדיין חסרות תוקף לשיטה המדעית שזה עתה נולדה. הם היו שותלים ערוגות של צבעונים לבנים, ואז מפזרים מעל אבקות פיגמנט. מהגוון הם קיוו לראות את עלי הכותרת הלבנים מקבלים פסים של גוון, בתקווה שמי גשמים ישטפו את הצבעוני בפיגמנט ואיכשהו יטביעו אותו בפרח לעתיד.

גם צמח מסחר חדש של שרלטנים, המבטיח מתכונים בטוחים (חלקם כוללים גללי יונים, אחרים מגבס אבק מקירות בתים ישנים) כדי לגרום לגוון של הצבעונים להישבר.

נוצר מעין מרוץ אחר אותו מרכיב מכריע ביופיו של הצבע ששיכר את ההולנדים, הטורקים, הצרפתים והאנגלים. בעיניהם הצבעוני היה פרח קסם מכיוון שהוא מועד להתפרצויות צבע ספונטניות ומבריקות. בנטיעה של מאה צבעונים, אחד מהם עשוי להיפתח ולחשוף את הריקמה הלבנה או הצהובה של עלי הכותרת המצוירים, כאילו במכחול המשובח ביותר וביד היציבה. אם צבעוני נשבר בצורה בולטת במיוחד – אם להבות הצבע המיושם הגיעו לשפתו של עלי הכותרת, נניח, והפיגמנט שלו היה מבריק וטהור ודוגמתו סימטרית – הבעלים שלו כמו זכה בלוטו. כי הצאצאים של אותו פרח יירשו את תבניתו וגווניו ויחייבו מחיר פנטסטי.

בתקופה שבה המיקרוסקופ עדיין היה חידוש הידוע למעטים מאוד, וכאשר גילוי פתוגנים תת-מיקרוסקופיים לא בקטריאליים היה במרחק של רבע מילניום, והמילה אקולוגיה הייתה מאתיים שנים  מהטבעה בשפה, גננים ורוכשי הצבעונים הנלהבים ורמברנדט לא ידעו שנגיף שהביא זן אחר אחראי לשבירת הצבע של הצבעונים; וירוס שגילויו ניצח את המסתורין שנקשר בצבעונים השבורים ושבר את הכישוף שיופיים הטיל על העולם.

צבעו של צבעוני מורכב למעשה משני פיגמנטים הפועלים במקביל-צבע בסיס שתמיד הוא צהוב או לבן וצבע שני, מונח, הנקרא אנתוציאנין; תמהיל שני הגוונים הללו קובע את הצבע היחיד שאנו רואים. הנגיף פועל על ידי דיכוי חלקי ולא סדיר של האנתוציאנין, ובכך מאפשר לחלק מהצבע הבסיסי להופיע. רק בשנות העשרים, לאחר המצאת המיקרוסקופ האלקטרונים, גילו המדענים כי הנגיף מופץ מצבעוני לצבעוני על ידי Myzus persicae, כנימת תפוחי האדמה האפרסק. עצי אפרסק היו תכונה נפוצה של גנים מהמאה השבע עשרה.

בשנות העשרים ההולנדים ראו את הצבעונים שלהם כמצרכים לסחר ולא תכשיטים לתצוגה, ומכיוון שהנגיף החליש את הפרחים שהוא הדביק, החלו המגדלים ההולנדים להיפטר מהם. השדות "המזוהמים" עם הזנים בעלי הצבע השבור נהרסו מיד, והתבטאות מוזרה מסוימת של יופי טבעי איבדה בבת אחת את האחיזה שלה על החיבה האנושית.

מאחלת לכל הקוראות והקוראים הנאמנים שלי שתמצאו פה ושם צבעונים שבורים לעטר בהם את גינותיכם ובתיכם. שלכם, ריקי שחם.

חוקרים איתרו בצואת פינגווינים באיי פוקלנד גז פוספין – אחד המרכיבים העיקריים באטמוספירה של כוכב הלכת נוגה. כעת הם מנסים להבין כיצד החומר הכימי המיוחד הזה הגיע מהחלל אל הפינגווינים.

היתכן שאחד היצורים היפים עלי אדמות הוא בכלל חייזר? חוקרים העלו את התיאוריה המוזרה הזו – לפיה פינגווינים הם חייזרים, לאחר שמצאו גז מכוכב הלכת נוגה בצואה שלהם.

הפינגווינים, עופות חסרי מעוף שפזורים להם ברחבי אנטארקטיקה, הם בעלי החיים מהמתוקים והמהפנטים ביותר בכדור הארץ, אך ייתכן שהם חיים להם גם מחוצה לו? כך לפחות תוהים חוקרים מאימפריאל קולג' בלונדון שהעלו שאלות בנוגע למוצאם. עד כמה שזה יישמע אבסורדי, החוקרים מצאו בצואת הפינגווינים חומר כימיקלי בשם פוספין (גז זרחן מימני), שהוא אחד המרכיבים העיקריים הקיימים באטמוספירה של נוגה.

בשנה שעברה נמצאו עקבות של הכימיקל בשכבות גז המקיפות את כוכב הלכת נוגה, לו יש אטמוספירה בדומה לכדור הארץ, רק שהיא עבה ורעילה הלכודה בחום כבד. הטמפרטורות על פני נוגה מגיעות ל-471 מעלות, חום המספיק להתכת עופרת.

מדענים בבריטניה סבורים שאולי כבר התגלו צורות חיים זרות וכי לימוד מעמיק של הפינגווינים יכול לסייע להם לזהות את סוגי האורגניזמים הקיימים בחלל החיצון.

שלכם, ריקי שחם.