בית הקברות המפורסם בפריז הפך לריאה ירוקה שוקקת חיים

פר לאשז היה מוקד משיכה לתיירים בזכות המתים הקבורים בו, בהם ג'ים מוריסון, אוסקר ויילד ואדית פיאף. שינוי במדיניות העירייה אפשר לעצים והשיחים בו לצמוח והפך את בית הקברות לפנינת טבע עירונית המספקת מקלט לחיות בר.

ריקי שחם - חיות בר בפר לאשז

תוכי דררה שנח על עץ סמוך השמיע צווחה. המקום נראה כאילו נוצר בלב יער עבות בצרפת, אך למעשה מדובר באחד מבתי הקברות המתוירים בעולם, פר לאשז.

בית הקברות, השוכן בין כבישים סואנים במזרח פריז, מוכר זה שנים רבות בזכות היותו מקום מנוחתם האחרונה של אמנים ידועים. אולם בשנים האחרונות הוא נהפך לגן עדן מבחינת הצמחייה ובעלי החיים בעיר. שועלים וליליות מצויות, למשל, נמנים עם החיות הרבות שרואות בו את ביתם.

ריקי שחם - חיות בר בפר לאשז

הטבע מחזיר לעצמו את זכויותיו. גוני הירוק בבית הקברות הם תוצאה של תוכנית בת עשור שנועדה להפסיק את השימוש בחומרי הדברה ולהפוך את המתחם לאחת מהריאות הירוקות של פריז. זאת במסגרת תוכנית לעיצוב הנוף העירוני בפריז מחדש, ומתוך מטרה להפוך אותה לידידותית יותר לאקלים על רקע ההתחממות הגלובלית.

ריקי שחם - חיות בר בפר לאשז

בשטח בית הקברות התפתחה מערכת אקולוגית עשירה. עלי הרקפות, לבנות, ורודות וסגלגלות, צצו בין המצבות, ומקהלות ציפורים של אדומי חזה וחטפיות החלו לקנן על צמרות העצים.

ריקי שחם - חיות בר בפר לאשז

אז לחיי המקום שבו החיים "כאילו מסתיימים" אך למעשה רק מתחילים. שלכם, ריקי שחם.

ריקי שחם - חיות בר בפר לאשז

המסע האפי של הלימוזה חומת הבטן

עשרות אלפי לימוזות חומות בטן מנצלות את הרוח הנוחה שנושבת בדרום אלסקה בתקופת הסתיו, כדי לצאת לנדידה השנתית שלהן דרומה. הן עוברות מעל האוקיינוס השקט בדרכן לחופי ניו זילנד ומזרח אוסטרליה.

ריקי שחם - ציפורים נודדות

מדובר במסע לאורך יותר מ–11 אלף קילומטר, שבו הן מכות בכנפיהן יום ולילה. הן עושות זאת ללא חניות ביניים למטרות אכילה, שתייה או מנוחה.

ריקי שחם - ציפורים נודדות

מסעה האפי של הלימוזה חומת הבטן — הנדידה הישירה הארוכה ביותר המתועדת של ציפור יבשתית — נמשך בין שמונה לעשרה ימים שבהם היא חשופה לגשמים עזים, רוחות חזקות וסכנות אחרות.

ריקי שחם - ציפורים נודדות

ציפורים אחרות נשארות באוויר זמן רב בעזרת טכניקה שמכונה "מעוף דינמי", אבל הלימוזות מתקדמות באמצעות נפנוף כנפיים בלתי פוסק, שגוזל אנרגיה רבה. בכל שנה יוצאות כ–90 אלף מהן מדלתת יוקון־קוסקוקווים בחוף המערבי של אלסקה, שם הן מטילות ביצים ומגדלות את צאצאיהן. אלסקה וניו זילנד עשירות במזון החביב עליהן. הן מעדיפות בעיקר את החרקים של אלסקה, שהם מזונם של הגוזלים הצעירים. בניו זילנד אין בזים שעלולים לטרוף אותן ואלסקה היא מבחינתן בית גידול בטוח.

ריקי שחם - ציפורים נודדות

הציפורים בעלות הסיבולת המופלאה עומדות בתלאות המסע בזכות סדרה של התאמות פנימיות. הלימוזות ניחנות בפלסטיות יוצאת דופן. איבריהן הפנימיים עוברים "שיפוץ אסטרטגי" לפני היציאה למסע. חלק מהקיבה שלהן, הכליות, הכבד והמעיים מתכווצים, כדי שמשקלן יפחת לפני חציית האוקיינוס. שרירי החזה גדלים לפני היציאה לדרך, כדי שיוכלו לתמוך בתנועות הכנפיים הבלתי פוסקות לאורך המסע.

שלכם, בברכת מסעות מוצלחים, ריקי שחם.

ריקי שחם - ציפורים נודדות

לצוד את הציידים: יחידת הכלבים המיוחדת שקופצת ממסוקים כדי להציל קרנפים

בפארק הלאומי קרוגר שבדרום אפריקה פועלת יחידת כלבים מיוחדת במינה. תפקידה: לתפוס ציידים בלתי־חוקיים שהרגו אלפי קרנפים נדירים בשנים האחרונות עבור שוק השנהב – שמחירו מגיע עד 600 דולר לק"ג. כדי להילחם בתופעה, כלבי היחידה מונחתים על ידי מסוק בנקודת היעד, ויוצאים עצמאית למרדפים אחרי ציידים בספארי.

ריקי שחם - כלבי הצייד שמגינים על חיות הבר

רשויות הפארק הלאומי קרוגר תופסות קרנף על מנת להעביר אותו למיקום אחר המוגן יותר מפני ציידים לא חוקייםצילום: AFP


מהרגע שמתקבלת קריאה מרשויות הפארק הלאומי קרוגר בדרום אפריקה, לוקח למסוק 20 דקות להגיע לאסוף את הכלבים של סאות' אפריקן ויילדלייף קולג' (SAWC). הכלבים כבר מתורגלים: הם קופצים למסוק ברגע שהוא מגיע, בנחיתה הם נותנים מבט אחרון למאמניהם שנותרים מאחור, מאתרים את הריח ויוצאים לדרך. המשימה: איתור הציידים הבלתי־חוקיים שנכנסו לפארק.

ריקי שחם - כלבי הצייד שמגינים על חיות הבר

יחידת הכלבים של SAWC — עמותה הפועלת לשימור טבע והגנה על חיות בר — היא לא יחידת כלבנות רגילה. מה שמייחד אותה היא השיטה שבה היא פועלת: בניגוד להכשרה הרגילה של כלבים העובדים בשיטור, שהולכים עם רצועה ומובילים ברגל מאמן אנושי, הכלבים של SAWC רצים באופן חופשי כלהקה, כשמאמניהם עוקבים אחריהם ממסוק שטס מעל. בשבע שנות פעילותה, הזניקה היחידה את אחוזי ההצלחה של מבצעי המעצרים של ציידים לא חוקיים של רשויות הפארק.

ריקי שחם - כלבי הצייד שמגינים על חיות הבר

היחידה מורכבת משמונה בני אדם ויותר מ–30 כלבים. שלושה מאנשי הצוות הוותיקים הם שחורים בני הקהילות המקומיות שהגיעו ליחידת הכלבים מתוך העמותה, וכמה מחברי הצוות החדשים הם לבנים שהגיעו מיוהנסבורג, עם מעט ניסיון באימון כלבים. הגברים והנשים שעובדים ביחידה מגיעים מרקעים מגוונים, אך כולם חולקים את אותה מטרה של שימור והגנה על הטבע.

ריקי שחם - כלבי הצייד שמגינים על חיות הבר

גם כלבי היחידה מגיעים מרקעים מגוונים: כל הכלבים שרצים חופשי הם כלבי "האונד" מעורבים, מסוג פוקסהאונד, בלו־טיק, רד־טיק, בלאד־האונד ואינגליש קונהאונד. "לא אכפת לנו שהכלבים יהיו גזעיים, אנחנו רוצים כלבים שיוכלו לבצע מעקבים".

ריקי שחם - כלבי הצייד שמגינים על חיות הבר

ואולם הסכנה הכי גדולה לכלבים היא לא הציידים, אלא חיות הבר. אם כלב אחד מאבד את יתר הקבוצה, הוא יישאר מאחור; בסוף המבצע ילכו המאמנים לאסוף את הכלב (לפי קולר ה–GPS), שבדרך כלל ימתין להם מתחת לשיח. במקרה כזה, שבו הם נותרים לבד, הסכנה הגדולה ביותר עבור הכלבים היא להיתקל באריה, בנמר או בחיה מסוכנת אחרת.

ריקי שחם - כלבי הצייד שמגינים על חיות הבר

הפארק הלאומי קרוגר הוא עצום, בגודל של יותר מ-19 אלף קמ"ר (כמעט 90% משטחה של מדינת ישראל); וכדי להשלים את משימתם הציידים נדרשים ללכת ברגל לפחות 30–40 ק"מ רק כדי להגיע לאזור שבו יצודו. אחר כך הם צריכים לחמוק מהרשויות וללכת את המרחק הזה שוב כדי לצאת מהפארק ולהגיע לאנשים שמחכים להם בחוץ. "הציידים נמצאים בכושר טוב מאוד, הם מתמצאים בשטח ובהישרדות בו — והדרך היחידה שאפשר לתפוס אותם היא בעזרת להקת הכלבים שרצה חופשי".

ריקי שחם - כלבי הצייד שמגינים על חיות הבר

אז שיהיה צייד מוצלח של ציידים, לא של חיות הבר וקרנפים. שלכם, ריקי שחם.

הפרויקט ששומר על עיזים ומגן על דבלין מפני שריפות

עיזים איריות עתיקות הוצבו כדי להגן על הגבעות מסביב לדבלין מפני שריפות בר.

במועצה המקומית מקווים שהעיזים הרועות יאכלו את הצמחייה, מה שהופך את האזור לפחות חשוף לשריפות טבעיות.

העיזים האיריות העתיקות כמעט נכחדו, כך שלפרויקט יש מטרה נוספת לעזור בשימור הגזע העתיק הזה.

זן עתיק של עיזים אירית נפרס כדי להגן על הגבעות מסביב לדבלין מפני שריפות בר.

עיזים איריות ותיקות – גזע מזוקן שהצטמצם עד לכמעט הכחדה – אוהבות לאכול את הצמחייה, והמועצה המקומית מקווה שעדר של 25 ישאיר את הפרבר Howth שבצפון דבלין מועד פחות לשריפות טבעיות.

שומרי שימור מקווים גם שהפריסה תתרום להישרדותו של גזע העיזים הקטן שהגיע לאירלנד לפני כ-5,000 שנה.

"לעיזים האיריות הוותיקות יש עבודה לעשות כאן והן מסוגלות לעשות אותה היטב", אמרה הרועה מליסה יוקן, שענתה על אחת מהזדמנויות העבודה הייחודיות יותר של אירלנד, על "הצוות העובד קשה" שלה, המונה 25 עיזים מטפלות, וגדיים.

הפרויקט נועד להנחיל "עקרונות מרעה לשימור, להתמודדות עם מניעת שריפות וניהול בתי גידול", תוך סיוע בהבטחת הישרדות הגזע, אמרה.

שלכם, ריקי שחם.

עיר האורות נלחמת על זכויות העצים

מהערבות הבוכיות הדרמטיות לאורך הסיין ועד לדולבים הזקופים על השאנז אליזה, העצים ממלאים תפקיד חשוב באלגנטיות, בפאר וגם בהגנה על הסביבה ובאפשרות להפחתת הטמפרטורות בקיץ, בפאריז.

באחרונה חלה התעוררות במודעות הציבורית והפוליטית ביחס לעצי העיר, לא רק כאנדרטאות טבעיות בעלות חשיבות דומה ללובר או למגדל אייפל, אלא גם חלק מהמאבק בשינוי האקלים.

הסופורה היפנית (שכיום מוקפת גדר) היא אחת מ-15 עצים בפריז הנושאים את התואר "עץ ראוי לציון של צרפת" מטעם Arbres ("עצים"), ארגון מתנדבים שהקימו כמה מדענים, בוטניקאים, גננים וכותבים. מטרת הארגון לקדם את העצים היפים, החשובים והנדירים ביותר בצרפת ולהגן עליהם בעזרת תיוג רשמי.

סופורה יפנית באגם בפארק בוט-שומון ברובע ה-19. אחת מ-15 עצים בפריז הנושאים את התואר "עץ ראוי לציון של צרפת"צילום: JOANN PAI / NYT

ברשימתם מצוי גם עץ בן 420 שנה שאינו מדהים במיוחד, אבל יש לו משמעות תרבותית וביולוגית יחידה במינה. המדובר ברוביניה בת-שיטה. הוא הובא מאמריקה הצפונית וניטע ב-1601 בכיכר רנה ויוויאני הקטנה, מעבר לכביש מול קתדרלת נוטרדאם, וכיום הוא העץ העתיק ביותר בפריז. העלווה שלו עדיין מלאה וירוקה, אבל הוא נושא צלקות מהפצצות והפגזות ממלחמת העולם השנייה, וגזעו המתבקע נתמך בקורות פלדה. "העץ הזה הוא צמח אם", מסבירה באטריס ריזו, מהנדסת יערות עירוניים, בזמן סיור מודרך. "אפשר לומר שכל הרוביניות בצרפת הן צאצאיות של העץ הזה".

עצים בפארק בוט-שומון ברובע ה-19. נכסי מפתח במאבק נגד שינוי האקלים צילום: JOANN PAI / NYT

אשתקד אישרו חברי מועצת פריז מיזם, שמטרתו לנטוע 170 אלף עצים חדשים ברחבי העיר עד 2026 וליצור כיסים של חורשות אורבניות באזורים אסטרטגיים כדי לשכך את השפעות החום העירוני הקיצוני ולספוג את זיהום האוויר. העיר גם פרסמה "אמנת עצים" בת עשר נקודות ובהן התחייבות להגן על העצים היחידים במינם של פריז.

כך לדוגמה, ידיעה חדשותית על עץ דולב בן 200 שנמצא בקרבת מגדל אייפל ועלול להיכרת במסגרת תוכנית החידוש העירונית באזור לקראת המשחקים האולימפיים ב–2024, עוררה מחאות והציתה זעם מתמשך ברשתות החברתיות באביב האחרון. כשנשאלו על גורל העץ השיבו שהעירייה בוחנת מחדש את התוכניות, והטעימו ש"אפס עצים" ייכרתו במהלך עבודות הבנייה.

רוביניה בת-שיטה. הוא הובא מאמריקה הצפונית וניטע ב-1601. העץ העתיק ביותר בפריז צילום: JOANN PAI / NYT

בכל יום מגיעות בקשות רבות לעצים שיישאו את תווית "עץ ראוי לציון של צרפת" של הארגון. לתואר עצמו אמנם אין תוקף חוקי והוא משמש יותר כמעין "הגנה מוסרית". עם זאת, הארגון עובד בשיתוף פעולה עם עיריית פריז ולאחרונה קיבל תמיכה ציבורית מהמשרד לאקולוגיה, וכמה ערים, בהן פריז ובורדו, חתמו על "מגילת זכויות העצים" של העמותה, המבקשת מהחותמים להגן על עצים כמונומנטים חיים. "אנו מבקשים מהערים לנסות לעבוד אחרת, ולהתייחס לעץ כישות חיה נושמת, ואת כל ההשלכות הנלוות לכך".

שלכם, ריקי שחם.

האישה שמפיחה חיים ביערות

טולסי גווינד גואודה בילתה את רוב שנותיה בשתילת עצים בדרום הודו, כדי לחדש את היערות שנכרתו על פני שטחים נרחבים. "אני אוהבת עצים יותר מכל דבר אחר בחיים", היא אומרת.

ריקי שחם - אלת העצים

גואודה מקדישה את חייה להפיכת הנוף הצחיח של מדינת הולדתה, קרנאטקה שבהודו, ליערות עבותים.

כשהודו נשלטה על ידי הבריטים, השלטון הקולוניאלי עודד כריתה של עצים באזורים ההרריים בקנה מידה אדיר, כדי לבנות ספינות ולהניח מסילות רכבת. כך חוסלו רבים מהיערות במחוז אוטארה קנאדה שבו מתגוררת גואודה. אחרי שהודו קיבלה את עצמאותה ב–1947 המשיכו מנהיגי המדינה לכרות יערות, בין השאר כדי לאפשר עיור ותיעוש בקנה מידה גדול.

ריקי שחם - אלת העצים

גואודה פעלה עוד בילדותה למנוע את חיסול היערות וכבר אז נטעה מחדש עצים. היא בילתה ימים שלמים ביערות כדי לאסוף עצי הסקה למשפחתה. אמה לימדה אותה שכדי לשקם יערות יש להשתמש בעצים גדולים ובריאים. כשהיתה בגיל ההתבגרות הפכה חלקת אדמה צחיחה מאחורי הבית של משפחתה ליער עבות. מאז ילדותה היא מדברת אל עצים כמו שאמא מדברת אל ילדיה הקטנים.

ריקי שחם - אלת העצים

ב–1983 השתנתה מדיניות הממשלה והיא התחילה לתמוך בשימור הסביבה. באותה שנה בא אדוגודי ננג'אפה ילאפה רדי, שהתמנה לאחראי על יערות הודו, למשתלה ממשלתית בקרנאטקה והטיל עליה משימה תובענית: לייער מחדש חלקות אדמה גדולות בסביבה.

ביום העבודה הראשון הוא פגש את גואודה, שעבדה במשתלה תחת השמש היוקדת. היא הוציאה אבנים קטנות מהחול וטמנה באדמה בקפדנות זרעים ושתילים. "היה קסם בידיה", אמר רדי, בן 86. "את הידע שלה בזיהוי מינים מקומיים ובאיסוף וטיפוח עצים אי אפשר למצוא בשום ספר". הוא הוסיף שגואודה הפכה ליועצת מוערכת ולאחר שעבדה לצדו התחילו התושבים לכנות אותה "אלת העצים".

ריקי שחם - אלת העצים

גואודה עבדה 65 שנים במשתלה הממשלתית ופרשה רשמית ב–1998. היא ממשיכה לעבוד שם כיועצת, שחולקת עם אנשי המשתלה את הידע העצום שלה על עצים מקומיים.

ריקי שחם - אלת העצים

במשך השנים היא קיבלה כתריסר פרסים על עבודתה החלוצית, אבל הפרס היוקרתי ביותר הוענק לה בשנה שעברה: הממשלה בניו דלהי הכירה במאמציה ובידע העצום שיש לה על מערכות אקולוגיות של יערות והעניקה לה את פרס פאדמה שְרי — אחד הפרסים המכובדים ביותר שיכול לקבל אזרח הודי.

שלכם, ריקי שחם.

ריקי שחם - אלת העצים

ההגירה הגדולה ביותר על פני כדור הארץ מתרחשת בחושך בכל יום

טריליוני בעלי חיים זעירים עשויים לתאם את תנועותיהם בדרכים המשפיעות על כל אורגניזם על פני כדור הארץ. מדי ערב מסביב לעולם מרחפים טריליוני זואופלנקטון, רבים מהם קטנים מגרגר אורז, מאות מטרים מתחת לפני הים. רגע לפני שהשמש נעלמת, הנחילים מתחילים לעלות במסע חשאי אל פני השטח.

בזמן שהם מטפסים, מצטרפים צבירים של זואופלנקטונים אחרים: קופפודים, סלפים, קריל וזחלי דגים. ההמונים נשארים ליד פני השטח בלילה, אבל בדיוק כשקרני האור הראשונות של הבוקר מתחילות לזלוג על פני הים, הם כבר פונים חזרה אל המעמקים. כאשר השקיעה והזריחה גולשות ממזרח למערב כל 24 שעות – על פני האוקיינוס ​​השקט, ואז ההודי, הדרום והאוקיינוס ​​האטלנטי – נחיל אחר נחיל עושים את אותו מסע כלפי מעלה, ונסוגים עם חזרת אור היום.

זוהי הנדידה השגרתית הגדולה ביותר של חיים על פני כדור הארץ. ההערכות הנוכחיות מצביעות על כך שכ-10 מיליארד טון של בעלי חיים עושים את הטיולים הללו מדי יום. חלקם עולים למעלה מ-3,000 רגל מלמטה. זה הישג מדהים. עבור זחל דגים בגודל רבע אינץ', טיול אנכי בכיוון אחד של 1,000 רגל שווה ערך לאדם השוחה יותר מ-50 מיילים – תוך שעה בערך. במהלך הטיול בעלי חיים אלו עוברים באזורי אוקיינוס ​​בהם התנאים שונים בתכלית. בעומק 1,000 רגל המים הם בערך 39 מעלות פרנהייט – אולי 20 מעלות קרים יותר מהשטח – והלחץ הוא בערך 460 פאונד לאינץ' רבוע, יותר מפי 30 ממה שהוא למעלה. מדוע שמספר עצום של חיות זעירות יעשה טיול כה מפרך מדי יום?

התשובה הקצרה היא לאכול — ולהימנע מאכילה. במהלך היום מסתתר זואופלנקטון פגיע מפני טורפים כמו דיונונים ודגים במעמקים האפלים. כשהלילה מתחיל לרדת, הם ממהרים אל פני השטח כדי להאכיל את עצמם בפיטופלנקטון – צמחי המים המיקרוסקופיים שחיים בכמה מאות מטרים העליונים של המים – בחסות הלילה.

לפי ההערכות יתכן שמחצית ממיני הפיטופלנקטון הימי מבצעים נדידה אנכית קבועה של עשרות עד 100 רגל, ומעבירים חומרים מזינים מלמטה ואנרגיה סולארית מלמעלה.

לאורגניזמים מיקרוסקופיים אלה עשויים לקחת שעות, ימים או אפילו שבועות כדי להשלים את המסע, חלקם מתרבים לאורך הדרך, ובכך יאפשרו לצאצאיהם להמשיך במשימה.

על פני האוקיינוס, פיטופלנקטון יונק כמות עצומה של פחמן דו חמצני מהאטמוספירה, אך הם משחררים חלק ניכר ממנו חזרה לאוויר, לרוב תוך ימים. כאשר זואופלנקטון נודד שוחה בלילה ואוכל את הצמחים הימיים הללו, הם הופכים למעין מסוע ביולוגי, המעביר פחמן אל תוך הים העמוק, שם הוא יכול להיתפס במשך מאות או אלפי שנים.

בינתיים השמש תמשיך לעלות ולשקוע. תוך כדי כך, מספר בלתי ידוע של בעלי חיים יעקוב אחר הגאות התת-ימית של חושך ואור, אוכלים, מפרישים ומסננים את עצם האיזון של היסודות על הפלנטה שלנו.

שלכם, ריקי שחם.

בני האדם נעלמו מהנוף לכמה חודשים. מה קרה לטבע?

המגפה היא טרגדיה אנושית עולמית. אבל אקולוגים רבים רואים בה הזדמנות חסרת תקדים להעמיק את ההבנה של השפעת האדם על הטבע.

חלק מהמינים בהחלט הפיקו תועלת מהיעדרותנו מאזורי המחיה שלהם וכך נתנו הצדקה להשערות שעלו בשלבים המוקדמים של המגפה, שלפיהן ההתרחקות של הפעילות האנושית תאפשר לטבע לרפא את עצמו. אבל היו מינים שהתקשו לשרוד בלי הגנת האדם ומשאביו. "בני אדם ממלאים תפקיד כפול", אומרת אמנדה בייטס, מדענית מאוניברסיטת ויקטוריה בקנדה שמתמחה בשימור אוקיינוסים. אנחנו פועלים "כאיום על הטבע, אבל גם משמשים אפוטרופסיים של הסביבה שלנו".

בימים שבהם בני האדם הסתגרו בבתיהם, מכוניות עמדו במוסכים ובמגרשי חניה, מטוסים נשארו בהאנגרים וספינות לא יצאו מהנמלים, השתפרה איכות האוויר והמים במקומות רבים. זיהום הרעש פחת על פני האדמה ומתחת לפני הים ובתי גידול של בעלי חיים התחילו להתאושש.

לדוגמה, פומות שחיות בהרי סנטה קרוז בקליפורניה נוטות להתרחק מערים. אבל אחרי הטלת הסגרים ב–2020 גדלו הסיכויים שבעלי החיים האלה יבחרו במקומות מחיה קרובים יותר לערים. הפומות הגיבו לשינויים האקוסטיים בסביבה. בדרך כלל אזור המחיה שלהן רווי רעשים עירוניים — קולות אנושיים רבים ומנועים של מכוניות. ברגע שהגירויים האלה נעלמו, בעלי החיים חשבו: טוב, כדאי שנראה אם יש כאן מה לאכול.

במארס 2020 נסגרה שמורת הטבע במפרץ האנאומה שבהוואי, יעד פופולרי בקרב צוללנים. היא נשארה סגורה קרוב לתשעה חודשים. "המגפה הורידה לאפס את השפעת התיירים", אומרת קואוליי רודג'רס, חוקרת שוניות אלמוגים מהמכון לביולוגיה ימית של הוואי. היא ועמיתיה מצאו שבהעדר צוללנים שפגעו בחול בקרקעית הים השתפרה צלילות המים ב–56%, וצפיפות הדגים והשונות הביולוגית גדלו, אחרי שנים של ירידה בגלל נוכחות של חובבי שנורקל. 

לדוגמה, כשהשמורה בהוואי נפתחה מחדש, בדצמבר 2020, נקבע מספר מרבי של מבקרים יומיים. כעת היא סגורה פעמיים בשבוע, לעומת פעם אחת לפני המגפה, אומרת רודג'רס. גם שינויים אחרים יכולים להועיל. לדברי מומחים, בניית מעברים עיליים שיאפשרו לחיות בר לחצות כבישים מהירים בלי להיפגע תצמצם באופן משמעותי את מספר בעלי החיים שנהרגים בכבישים. הגבלת רמת הרעש שיוצרות מכוניות וסירות עשויה לסייע לבעלי חיים ביבשה ובים. "איש אינו יכול לומר עוד, שאין ביכולתנו לשנות את העולם כולו בשנה אחת. אנחנו כן יכולים", אומרת אמנדה בייטס. "וכבר עשינו את זה".

שלכם, ריקי שחם.

הניבתנית שמטביעה סירות וכובשת לבבות בנורבגיה

במשך שבוע, נקבת סוס ים צעירה (Walrus) שכונתה פרייה, קסמה לנורבגים על ידי התחממות בשמש של פיורד אוסלו, עשתה שפריץ בתקשורת וכופפה כמה סירות.

ריקי שחם

היונק הימי במשקל 600 ק"ג נקראת על שם אלת האהבה והיופי הנורדית.

היא כבר נראתה בבריטניה, הולנד, דנמרק ושוודיה ועכשיו בחרה לבלות חלק מהקיץ בנורבגיה.

ריקי שחם

נוכחותו של היונק, שחי בדרך כלל בקווי הרוחב הצפוניים יותר של הקוטב הצפוני, עוררה סקרנות בקרב המקומיים ועלתה לכותרות בעיתונות.

ריקי שחם

פרייה צולמה רודפת אחרי ברווזים וברבורים, אך לרוב היא מעדיפה מנמנמת על סירות שנאבקות לתמוך במשקלה העצום. וולרוס יכול לישון עד 20 שעות ביממה.

ריקי שחם

"חבל על הנזק החומרי, אבל זה המצב כשיש לך חיות בר", אמר רולף הארלד ג'נסן, פקיד דיג, כשהוא עומד ליד סירה מתנפחת אומללה שמתכופפת תחת משקלה של החיה.

לאחר ששקלו להעביר או אפילו להרדים את פרייה אם היא תהווה סכנה לציבור, הרשויות הנורבגיות החליטו להניח לה לנפש בשקט.

ריקי שחם

"היא מסתדרת טוב, אוכלת, נחה ונראה שהיא במצב טוב", אמרה מנהלת הדיג של נורבגיה ביום שני. עם זאת, היא הדגישה את הצורך של אנשים לשמור על מרחק והמליץ בחום שלא לשחות או לשיט קיאקים ליד פרייה. "היא לא בהכרח כל כך איטית ומעורפלת כמו שאפשר לחשוב כשהיא נחה. סוס ים בדרך כלל אינו מהווה סכנה לבני אדם כל עוד שומרים על מרחק בטוח. אבל אם הוא מופרע על ידי בני אדם ולא מקבל את המנוחה שהוא צריך, הוא עלול להרגיש מאוים ולתקוף".

ריקי שחם

הוולרוס הוא זן מוגן הניזון בעיקר מחסרי חוליות כמו רכיכות, שרימפס, סרטנים ודגים קטנים.

שלכם, ריקי שחם.

יש עולם עצום סביבנו שבעלי חיים יכולים לתפוש – אבל בני אדם לא יכולים

סופר המדע זוכה פרס פוליצר אד יונג משתמש בדוגמה של חדר חשוך: למרות שייתכן שיהיה מעט מה לזהות בחושך, ציפור בחדר תוכל לקלוט את השדה המגנטי של כדור הארץ. היה יודע לאיזה כיוון לטוס אם הגיע הזמן לנדוד. כלב היה מרחרח ריחות שונים שאדם לא יוכל להריח. נחש רעשן יזהה נוכחות של בני אדם בחדר על ידי חישת קרינת האינפרה האדומה שלהם.

"כל אחד מהיצורים האלה, יכול להיות שכולנו חולקים בדיוק את אותו מרחב פיזי ויש לנו חוויה שונה בתכלית של המרחב הזה", אומר יונג.

בספרו החדש, "עולם עצום", יונג חוקר את מגוון התפיסה בעולם החי ואת מגבלות התפיסה שלנו. הוא מציין שלכל חיה יש גישה לסביבה חושית משלה – המכונה "umwelt" – היוצרת "רסיס מציאות בהתאמה אישית". המילה באה מהמילה הגרמנית של 'סביבה', אבל לא משתמשים בה כדי להתכוון לסביבה הפיזית, אלא הכוונה לסביבה החושית, לסט הייחודי של ריחות, מראות, צלילים ומרקמים שיש לכל חיה גישה אליהם.

יונג מציין שבני אדם אינם יכולים לחוש את השדות החשמליים הקלושים שיכולים כרישים לחוש, או את השדות המגנטיים שצבי ים מזהים. האוזניים שלנו אינן יכולות לשמוע את קריאתם האולטרסאונדית של מכרסמים ויונקי דבש, ועינינו אינן יכולות לראות את האור האולטרה סגול שהציפורים והדבורים יכולות לחוש. אבל, הוא אומר, לדמיין את העולם כפי שבעלי חיים תופשים אותו פותח הערכה חדשה לפלאי הטבע היומיומיים.

"אם אתה מתחיל לחשוב על המבול של בעלי חיים אחרים, אתה מבין שהפאר של הטבע נמצא סביבנו. זה בחצרות האחוריות שלנו, זה בגנים שלנו, זה בגוף של כמה מהיצורים הכי מוכרים סביבנו, הכלב שלי, יונים ברחוב", אומר יונג. "זה פשוט גורם לדברים שהרגישו מאוד מוכרים להרגיש מופלאים חדשים".

שלכם, ריקי שחם.