צלם ואשתו שתלו, ועודם שותלים, מעל שני מיליון עצים במשך עשרים שנה כדי לשחזר יער הרוס. מערכת אקולוגית שלמה שבה לתחייה, ואפילו בעלי החיים חזרו.
הצלם הברזילאי סבסטיאו סלגאדו ואשתו לליה דלואיס ואניק סלגאדו החליטו להראות מה יכולה קבוצה קטנה של אנשים נלהבים ומסורים לעשות על ידי הפיכת כריתת יערות על ראשם, ולהתחיל בתהליך של בריאת יערות מחדש.
Image credit: Sebastiao Salgado
כי באמת, אמא טבע היא נשמה קשוחה שתמיד תמצא דרך לשוב לתחייה בחזרה, בהתחשב בתנאים הנכונים. סלגאדו הוא דמות ידועה, צלם שזכה כמעט בכל הפרסים הגדולים בתחום העיתונות והוציא לאור יותר מחצי תריסר ספרים. בשנות התשעים, כשהוא מותש פיזית ורגשית לאחר שתיעד את הברבריות האיומה של רצח העם ברואנדה, חזר הביתה לאזור הולדתו בברזיל, שהיה מכוסה פעם ביער גשם טרופי שופע. הוא היה המום ונהרס לגלות שהאזור נהיה עקר מעצי יער ונטול חיות בר. אך אשתו לליה האמינה שניתן להחזיר אותו למצבו המפואר הקודם.
Image credit: Institutoterra
"האדמה הייתה חולה כמוני – הכל נהרס. רק כ- 0.5% מהאדמה היו מכוסים בעצים." אמר סלגאדו. "ואז לאשתי היה רעיון נפלא לשתול מחדש את היער הזה. וכשהתחלנו לעשות זאת, אז כל החרקים והציפורים והדגים חזרו, ובזכות גידול העצים הזה גם אני נולדתי מחדש – זה היה הרגע החשוב ביותר."
Image credit: Institutoterra
יחד הקימו סבסטיאו וליה את Instituto Terra, ארגון קטן שנטע מאז 4 מיליון שתילים והחזיר את היער מהמתים. "אולי יש לנו פתרון," אמר סלגאדו. "יש יצור אחד שיכול להפוך CO2 לחמצן, שהוא העץ. עלינו להתחיל בשתילת עצים בהיקף עצום. אתה צריך יער עם עצים מקומיים, ואתה צריך לאסוף את הזרעים באותו אזור שאתה שותל אותם, או שהחרקים, הזוחלים, הציפורים, היונקים, וכל בעלי החיים ששייכים ליער לא ישובו. ואם תשתול יערות שאינם שייכים לאזור, אוכלוסיית החיות לא תגדל, והיער יישאר עזוב, גלמוד ואפוף שקט."
Image credit: Institutoterra
וכך, לאחר הקפדה יתרה על כך שכל מה שנטוע הוא צמח יליד הארץ, האזור פרח בצורה מדהימה בעשרים השנים שלאחר מכן. חיות הבר חזרו, ובמקום שם קודם הייתה דממת מוות, יש עכשיו קקופוניה של קריאות ציפורים שרות וחרקים שמזמזמים.
Image credit: Institutoterra
בסך הכל חזרו כ- 172 מיני ציפורים, כמו גם 33 מינים של יונקים, 293 מיני צמחים, 15 מיני זוחלים ו- 15 מיני דו-חיים, מערכת אקולוגית שלמה שנבנתה מחדש מאפס.
Image credit: Institutoterra
הפרויקט נתן השראה למיליונים בכך שנתן דוגמא קונקרטית לפעולה אקולוגית חיובית והראה כמה מהר הסביבה יכולה להתאושש עם הגישה הנכונה.
Image credit: Weverson Rocio
"אנחנו צריכים להקשיב לדברי האנשים שדואגים לארץ." הסביר סלגאדו. "הטבע הוא כדור הארץ, וזה יצורים אחרים, ואם אין לנו איזושהי חזרה רוחנית לכוכב הלכת שלנו, אני חושש שניפגע."
מדוע לווייתנים גדולי סנפיר (Humpback Whales) מצילים כלבי ים?
In Antarctica, a killer whale spyhops to check out a Weddell seal, while a humpback whale surfaces nearby. Photo by Kathryn Jeffs/Minden Pictures
"אתה יכול להיות בסירה למעקב אחרי לווייתנים גדולי סנפיר", סיפר חוקר אחד, "וכל הלווייתנים הזכרים מסביבך נלחמים זה בזה, קרבות עקובים מדם, והעובדה שהם לעולם לא מפנים את כל התסיסה הזאת כלפי יושבי הסירה היא מדהימה. עם הרבה סוגי טורפים אחרים, אם היית באמצע זה, זה היה מכוון אליך בן רגע. לווייתנים גדולי סנפיר הם כמו לוחמים בודהיסטיים".
ייחוס תכונות דומות לבודהיסטים ללווייתנים גדולי סנפיר נראה מתאים במיוחד לאור הגילויים האחרונים אודות האופן בו הלווייתנים העצומים הללו משתמשים בכוחות העל שלהם לעזור ליצורים אחרים. הלווייתן גדול הסנפיר, מתברר, מפריע במכוון למתקפות של לווייתנים קטלנים (Killer Whales) כדי לעזור ליצורי ים אחרים הנמצאים במצוקה. הם לא רק מגנים על התינוקות שלהם או על קרובי משפחה קרובים, הם מתערבים למען מינים אחרים – תינוק של לוויתן אפור עם אמו, כלב ים הנגרר על פיסת קרח, אפילו דג שמש באוקיאנוס. הלווייתן גדול הסנפיר פועל לשיפור רווחתם של אחרים; ההגדרה הקלאסית של אלטרואיזם.
דוגמאות של בעלי חיים שמצילים בעלי חיים אחרים הם נדירים. רוברט פיטמן, אקולוג ימי של המנהל הלאומי לאוקיאנוס ואטמוספירה בארה"ב, מתאר מפגש מרכזי שהוא היה עד אליו באנטארקטיקה בשנת 2009. קבוצה של לווייתנים קטלנים שטפה כלב ים של Weddell שהם תקפו מעל משטח קרח. כלב הים שחה בטירוף לעבר זוג לווייתנים גדולי סנפיר שהכניס את עצמו לפעולה. אחד הלווייתנים הענקיים התהפך על גבו וכלב הים השוקל 180 קילו נסחף אל חזהו של הלווייתן ענק בין הסנפירים המסיביים שלו. כאשר הלווייתנים הקטלנים התקרבו קרוב יותר, הקשית הלווייתן גדול הסנפיר את חזהו והרים את כלב הים מעל המים. וכאשר כלב הים החל להחליק, הלווייתן נתן לו דחיפה עדינה עם הסנפיר הענקי שלו, והשיבו חזרה לאמצע החזה העצום. לאחר שהתרחקו הקטלנים, כלב הים שחה לביטחון של מדף קרח סמוך.
A Weddell seal takes refuge from attacking killer whales on the chest of a humpback whale. Photo by Robert L. Pitman
פיטמן החל לבקש מאנשים לשלוח לו תיאורים של מקרים דומים. עד מהר התאספו אצלו תצפיות על 115 מפגשים בין לוויינים גדולי סנפיר ולווייתנים קטלנים, שנרשמו במשך 62 שנים, המאשרים התנהגות זו. אבל לדעת שמשהו קורה ולהבין מדוע זה שני דברים שונים. פיטמן כותב במחקריו שלווייתנים גדולי סנפיר יפריעו בכוונה ללווייתנים קטלנים, יבזבזו זמן ואנרגיה בפעילות שעלולה לגרום לפציעתם, במיוחד כאשר הלווייתנים הקטלנים תקפו לווייתן גדול סנפיר אחר, או אפילו כמו בהרבה מקרים שדווחו, כאשר הקטלנים תקפו טרף ממינים אחרים.
A female gray whale lifts her calf out of the water to protect it from a hunting killer whale. Photo by Sue Flood/Minden Pictures
לווייתנים קטלנים שאוכלים יונקים צדים לווייתנים גדולי סנפיר צעירים, כלבי ים, אריות ים, דולפינים, ופרטים צעירים של מיני לוויינים רבים אחרים. יכול להיות גם כי לווייתנים גדולי סנפיר ספציפיים ששרדו מתקפות כאלו בילדותם מגיבים לטראומות אלה על ידי התקפה של קטלנים.
לווייתן גדול סנפיר בוגר בגודל 23-36 טון מציג כוח אדיר נגד לווייתן קטלן. כל סנפיר ענק מכיל קצוות חדים כתער העוטפים את קצהו הקדמי, והלווייתנים מנופפים בזריזות רבה בסנפיריהם העצומים. הלווייתנים גדולי הסנפיר, למרות המראה הכמו מלאכי שלהם עם סנפיריהם הנראים ככנפיים עצומות, נושאים נשק התקפי והגנתי עוצמתי משלהם. למרות שללווייתנים הקילרים יש שיניים, והם קטנים וזריזים יותר, מכה מזנב של לווייתן גדול סנפיר או מהסנפיר המסיבי עשויה להיות קטלנית. והלווייתנים הקטלנים מכירים בסכנה ונמנעים מלהתעמת עם לוויתן גדול סנפיר בוגר. מה גם שלווייתנים גדולי סנפיר עובדים בדרך כלל בזוגות כדי להדוף לווייתנים קטלנים, ואינם נחים לרגע, ולא עוצרים לאכול, עד שהקטלנים נמלטים מהמקום.
באופן מסקרן, לווייתנים גדולי סנפיר לא רק נקלעים להתקפות של לווייתנים קטלנים, אלא הם אף דוהרים לעברם ככבאים לבניינים בוערים. וכמו עובדי ההצלה האמיצים האלה, הלווייתנים גדולי הסנפיר לא תמיד יודעים מי נמצא בסכנה עד שהם מגיעים לשם. הסיבה לכך היא שהצליל המתריע בפני התקפה אינו קולו התובעני של הקורבן, אלה הקריאות הנרגשות של הקטלנים. לווייתנים קטלניים חולפים נוטים לשתוק כשהם צדים, אך כאשר הם סוף סוף תוקפים הם ממש קולניים. פיטמן מאמין שללווייתן גדול סנפיר יש הוראה אחת פשוטה: "כשאתה שומע לווייתנים קטלנים תוקפים, לך תעצור אותם."
אבל לווייתן גדול סנפיר גם מציג יכולות מדהימות לעדינות וקלילות תנועה. הם יצורים היפר-תרבותיים, בעלי יכולות יוצאות דופן של הסתגלות ולמידה, ובמיוחד למידה זה מזה. "היכולת שלהם לתפוס ניואנסים חברתיים במובנים מסוימים עולה בהרבה על זו שלנו", מעידים חוקרי לווייתנים.
אז האם לווייתנים גדולי סנפיר הם בעלי חמלה? מה שמרגש ביצורי ענק אלו הוא שהם מכוונים את התנהגותם לטובת מינים אחרים. תכונה נעלה שבהחלט אנו יכולים ללמוד מהם, תרתי משמע, גם ביחסינו לבני מיננו, וכל שכן ביחסנו לעולם החי הסובב אותנו.
ובאשר ללווייתנים הקטלנים, אל דאגה, הם לא יוצאים מקופחים מהסיפור הזה. טורפי-על חכמים אלו החיים בלהקות, ומכונים זאבי הים, שולטים ביד רמה בכל הימים, בשני הקטבים וביניהם, וזוכים לארוחות מגוונות בשולחנו של אלוהי הטבע. אם כבר מישהו גורע מהם את מזונם אז אלה אנו בני האדם שעושים בתוך הים כבשלנו ללא התחשבות בדייריו הוותיקים.
והלווייתנים הענקיים, שאמצו להם את כלבי הים, ימשיכו לשמור בגופם על ידידי נפשם.
העצים נמנים על האורגניזמים החיים העתיקים ביותר בעולם. מאז שחר המינים שלנו הם היו בני לווייתנו השקטים, המחלחלים לסיפורינו המתמשכים ביותר ולא מפסיקים לעורר השראה ליצירות תרבות פנטסטיות. הרמן הסה כינה אותם "החודרים ביותר מבין המטיפים". גנן אנגלי מהמאה השבע עשרה כתב כיצד הם "מדברים אל המוח, ומספרים לנו דברים רבים ומלמדים אותנו שיעורים רבים וטובים". אך עושר הדברים שהעצים מגלים לנו הוא יותר ממטאפורי – הם מדברים בשפה שקטה מתוחכמת, ומעבירים מידע מורכב באמצעות ריח, טעם ודחפים חשמליים. עולם הסימנים המסתורי הזה מרתק את היערן הגרמני פטר וולבן, שהקדיש את כל חייו לעצים, וכתב על גילוייו מעולמם בספרו (יצא גם בעברית): "החיים הנסתרים של העצים".
וולבן מתאר את מה שניסיונו בניהול יער בהרי אייפל בגרמניה לימד אותו על השפה המדהימה של העצים, ואת התפקיד שממלאים היערות בהפיכת עולמנו לסוג המקום בו אנחנו רוצים לחיות. מה שעולה מתיאוריו ותגליותיו על חברינו הוותיקים ביותר הוא הזמנה לראות מחדש את מה שבזבזנו עידנים כמובנים מאליהם, ולדאוג יותר ליצורים יוצאי הדופן שהופכים את החיים על הפלנטה הזו אנו מכנים בית לא רק מהנים לאין ערוך, אלא אפשריים בכלל.
לפני כעשרים שנה החל וולבן לארגן אימוני הישרדות וסיורים עבור תיירים ביערו. כשהם התפעלו מהעצים המלכותיים, סקרנות המבט הקסומה שלהם עוררה מחדש את שלו ואהבת ילדותו לטבע התעוררה מחדש. בערך באותה תקופה, מדענים החלו לערוך מחקר ביערו. עד מהרה, כל יום נעשה צבעוני בפליאה ובריגוש הגילוי – כבר לא היה מסוגל לראות עצים כמטבע בעל ערך מסחרי, אלא הוא ראה בהם את פלאי החיים היקרים מפז שהם. החיים ביערות הפכו שוב למרתקים. כל יום ביער היה יום של גילוי. זה הוביל אותו לדרכים יוצאות דופן לניהול היער. כשאתה יודע שעצים חווים כאב ויש להם זיכרונות ושהורי עצים חיים יחד עם ילדיהם, אז אתה כבר לא יכול לסתור אותם ולשבש את חייהם במכונות גדולות.
אחד הדברים המרתקים שגילה למשל, באחד מטיוליו הקבועים דרך שמורת עץ אשור ישן ביערו, כשחלף על פני טלאי אבני טחב מוזרות שראה פעמים רבות בעבר, נתפס לפתע במודעות חדשה למוזרותן. כאשר התכופף לבחון אותם, גילה תגלית מדהימה: האבנים היו בעלות צורה יוצאת דופן, הן היו מעוקלות בעדינות עם אזורים חלולים. הוא הרים את האזוב על אחת האבנים, ומה שמצא מתחת היה קליפת עצים. אלה לא היו אבנים, אלא עץ עתיק. אבל מה שהפתיע אותו יותר מכל זה שהוא לא יכל להרים את העץ. ברור שזה היה מחובר לקרקע בצורה כלשהי. הוא הוציא את אולר הכיס וגירד בזהירות חלק מהקליפה עד שהגיע לשכבה ירקרקה. ירוק? צבע זה נמצא רק בכלורופיל, מה שהופך את העלים החדשים לירוקים. מאגרי כלורופיל מאוחסנים גם בגזעי העצים החיים. זה יכול להיות רק דבר אחד: פיסת העץ הזו עדיין הייתה בחיים! לפתע הוא שם לב ש"האבנים" יצרו דפוס מובהק: הן היו מסודרות במעגל בקוטר של כחמישה מטר. מה שהוא נתקל בו היו שרידים מסוקסים של גדם עצים עתיק. כל מה שנותר היה שרידי הקצה החיצוני ביותר. הפנים נרקבו לחלוטין לפני זמן רב, אינדיקציה ברורה לכך שהעץ נפל לפחות ארבע או חמש מאות שנה קודם לכן. כיצד יכול עץ שנכרת לפני מאות שנים עדיין יכול להיות בחיים? ללא עלים, עץ אינו מסוגל לבצע פוטוסינתזה, וכך הוא הופך את אור השמש לחומרי בניה ומזון לצורך מחיה. העץ הקדום קיבל בבירור חומרים מזינים בדרך אחרת, במשך מאות שנים.
עצים שכנים, כך מצאו מדענים, עוזרים זה לזה באמצעות מערכות השורשים שלהם – באופן ישיר, על ידי שזירת שורשיהם זה בזה, או בעקיפין, על ידי גידול רשתות פטרייתיות סביב השורשים המשמשים כמעין מערכת עצבים מורחבת המחברת עצים נפרדים. קשרים הדדים אלה מתחת לפני הקרקע הם מורכבים ביותר, ונראה כי עצים מסוגלים להבדיל בין שורשיהם לבין אלה של מינים אחרים ואפילו מקרוביהם.
Licania parvifolia trees roots. View of the root system of Licania parvifolia trees. Photographed in the Pantanal, Brazil.
הקהילה של העצים הגדלים יחדיו התגלתה כחברה מדהימה ושופעת חוכמה. מדוע עצים הם יצורים חברתיים כאלה? מדוע הם חולקים אוכל עם המינים שלהם ולפעמים אפילו מרחיקים לכת כדי להזין את המתחרים שלהם? הסיבות זהות לקהילות אנושיות: יש יתרונות בעבודה משותפת. עץ אינו יער. בפני עצמו, עץ אינו יכול ליצור אקלים מקומי עקבי. זה נתון לחסדי הרוח ומזג האוויר. אך יחד, עצים רבים יוצרים מערכת אקולוגית שממתנת קיצוניות של חום וקור, אוגרת מים רבים ומייצרת לחות רבה. ובסביבה מוגנת זו עצים יכולים לחיות שנים רבות. כדי להגיע לנקודה זו, הקהילה חייבת להישאר שלמה ולא משנה מה. אם כל עץ היה מסתכל רק על עצמו, אז לא מעט מהם לעולם לא היו זוכים לחיות הרבה שנים. עצים מתים יביאו לפערים גדולים רבים בחופת היער אשר יקלו על הסופות להיכנס ליער ולעקור עצים נוספים. חום הקיץ היה מגיע לקרקעית היער ומייבש אותו. כל עץ היה סובל.
לכן כל עץ הוא בעל ערך לקהילה וכדאי לשמור עליו זמן רב ככל האפשר. ולכן גם אנשים חולים נתמכים ומזינים אותם עד להחלמתם. בפעם הבאה, אולי זה יהיה הפוך, והעץ התומך עשוי להיות זה שזקוק לסיוע. עץ יכול להיות חזק רק כמו היער שמקיף אותו.
היחסים המיוחדים בין העצים גם ניכרים לעין למי שירים את מבטו אל חופת היער. העץ הממוצע מצמיח את ענפיו עד שהוא נתקל בקצות הענפים של עץ שכן באותו הגובה. הוא לא מתרחב יותר מכיוון שהאוויר והאור הטוב יותר במרחב הזה כבר נלקחו. עם זאת, הוא מחזק את הענפים שגדלו, אבל זוג חברים אמיתיים נזהר מלכתחילה לא לגדל ענפים עבים מדי זה לכיוונו של זה. העצים לא רוצים לקחת שום דבר האחד מהשני, ולכן הם מפתחים ענפים חסונים רק בקצוות הכתרים החיצוניים שלהם, כלומר רק לא לכיוון של חברים. שותפים כאלה קשורים לעיתים קרובות כל כך חזק בשורשים, שלפעמים הם אפילו מתים יחד.
אך עצים אינם מתקשרים זה עם זה במנותק משאר המערכת האקולוגית. מהות התקשורת שלהם למעשה היא לעתים קרובות קשורה לנוכחותם של יצורים חיים ממינים אחרים באותה באזור. וולבן מתאר את מערכת התרעות הריח המדהימה במיוחד שלהם: הג'ירפות בסוואנה האפריקנית ניזונו מענפי שיטה, והעצים לא אהבו את זה. עצי השיטה התחילו להזרים חומרים רעילים לעלים שלהם כדי להיפטר מאוכלי העשב הגדולים. הג'ירפות הבינו את המסר ועברו לעצים אחרים בסביבה. אך האם הם עברו לעצים הקרובים? לא, בינתיים הם צעדו ממש ליד כמה עצים וחידשו את הארוחה רק כשהם עברו מרחק של כמאה מטר משם. הסיבה להתנהגות זו מדהימה. עצי השיטה שנאכלו הוציאו גז אזהרה (במיוחד אתילן), שאותת לעצים שכנים מאותו המין שיש משבר. מיד, כל העצים שהוזהרו מראש גם הזרימו רעלים לעלים שלהם כדי להכין את עצמם לבואם של הג'ירפות. הג'ירפות היו חכמות, הן מכירות את עצי השיטה, ולכן התרחקו לחלק של הסוואנה, ועדיף נגד כיוון הרוח, שם יכלו למצוא עצים שאינם מודעים למתרחש. שכן מסרי הריח מועברים אל העצים הסמוכים עם משב הרוח, ואם בעלי החיים צועדים נגד כיוון הרוח, הם יכלו למצוא שיטים בקרבת מקום שלא היה להם מושג שג'ירפות היו שם.
וולבן מדגים את מרכזיותם של עצים במערכת האקולוגית של כדור הארץ באמצעות סיפור על הפארק הלאומי ילוסטון המדגים כיצד הערכתנו לעצים משפיעה על האופן שבו אנו מתקשרים עם העולם סביבנו: הכל מתחיל בזאבים. הזאבים נעלמו מילוסטון, הגן הלאומי הראשון בעולם, בשנות העשרים. כשעזבו הזאבים אז כל המערכת האקולוגית השתנתה. עדרי האיילים בפארק הגדילו את מספרם והחלו לאכול כמות לא מבוטלת של צמחים, וביניהם עצים רבים. כמות הצמחייה ירדה ובעלי החיים שתלויים בעצים עזבו גם הם. הזאבים נעדרו במשך שבעים שנה, וכשחזרו לשמורה החלה המערכת האקולוגית לחזור לעצמה. להקות הזאבים שמרו על עדרי האיילים, שאוכלוסייתם לא תתרחב יותר מידי, ואף שיהיו בתנועה מתמדת ולא יישארו הרבה זמן במקום אחד. העצים החלו להתאושש, להגדיל את מספרם ולצמוח לגובה ולעומק האדמה. שורשי העצים מנעו את סחף האדמה, ייצבו שוב את גדות הנחלים והאטו את זרימת המים. זה, בתורו, יצר מקום לחיות כמו הבונים לחזור. בונים חרוצים אלו יכלו למצוא כעת את החומרים הדרושים להם לבניית האכסניות שלהם ולגדל את משפחותיהם. גם בעלי החיים שתלויים בכרי הדשא הגדולים חזרו. הזאבים התגלו כשומרים טובים יותר על הארץ מאשר אנשים, ויצרו תנאים שאפשרו לעצים לצמוח ולהפעיל את השפעתם על הנוף.
החיבור הדדי הזה אינו מוגבל למערכות אקולוגיות אזוריות. וולבן מצטט את עבודתו של כימאי ימי יפני שגילה כי עצים הנופלים לנהר יכולים לשנות את חומציות המים וכך לעורר את צמיחת הפלנקטון – אבן הבניין האלמנטרית והמשמעותית ביותר של כל שרשרת המזון.
בשאר חלקי "החיים הנסתרים של העצים" וולבן ממשיך לחקור היבטים מרתקים רבים על העצים והתקשורת ביניהם, כמו האופן בו העצים מעבירים את החוכמה לדור הבא דרך זרעיהם, מה גורם להם לחיות זמן כה רב וכיצד יערות מטפלים במהגרים.
לנמלים, דבורים וטרמיטים יש אינטליגנציה גבוהה מאוד. עליהם לזהות חברים של אותו הקן, לתקשר איתם לעיתים קרובות, ובכלל האתגרים של חיים בתוך קהילה גדולה דורשים אינטליגנציה.
מה שמביא אותנו לדבורת הדבש.
בניגוד לרוב החרקים, דבורת הדבש היא חיה חברתית, צורת חיים שמאלצת אותה להיות בעלת יכולות אינטליגנטיות רבות שחרקים שאינם חברתיים (כמו, למשל, זבובים או חיפושיות) אינם זקוקים להם. הדבורים מסוגלות לזהות ולהבחין בין פנים אנושיות. דבורים יכולות לספור. דבורים מסוגלות להתבונן, ללמוד ולזכור כדי לפתור בעיות. כל דבורה היא חסרת ידע לגבי פרחים בתחילת הקריירה שלה. פירושו של דבר שלדבורה אין ידע אינסטינקטיבי כיצד למצוא סוגים שונים של צוף או אבקה מפרחים. זו עלולה להיות בעיה, מכיוון שהפרחים מאוד שונים זה מזה. פרחים שונים יזדקקו לאסטרטגיות שונות לחלוטין כדי להפיק מהם צוף ואבקנים. וכל דבורה צריכה ללמוד ולהבין כיצד לגשת לכל פרח מסוג שונה.
דבורים יכולות ללמוד אסטרטגיות חדשות להשגת מזון מדבורים אחרות, דבר שמעטים החרקים האחרים שמסוגלים לעשות. חוקר דבורים אחד סיפר על טכניקה שנקראת "שוד הצוף", בה הדבורים מגלות כי יכול להיות קל יותר לנגוס חור בדורבן של פרח כדי לינוק את הצוף, במקום לנסות להיכנס פנימה לתוך פרח. דבורים אחרות הוכיחו כי הן יכולות להתבונן באסטרטגיה זו, להבין את מטרתה, לשלוט בה בעצמן ולזכור אותה לפרחים עתידיים.
אבל אולי המידע הידוע והמטורף ביותר על דבורים הוא מה שמכונה "הריקוד המפותל" (waggle dance). זוהי שיטת תקשורת בה הדבורה משתמשת בכדי לספר לדבורים אחרות בכוורת את מיקום הפרח או מקור המזון. כך זה עובד: דבורה מבצעת את הריקוד על משטח אנכי בתוך הכוורת. הריקוד מעוצב כמו פולי קפה, בערך, אליפסה עם קו באמצע. לרקוד ישר למעלה פירושו לטוס לכיוון השמש, ישר למטה פירושו הרחק מהשמש, ומשמאל וימין משמעו לטוס שמאלה או ימין לשמש.
הדבורה נעה בתבנית דמוית הספרה שמונה, ועוקבת אחר הקו באמצע לפני ביצוע הלולאות סביב החלק החיצוני של צורת פולי הקפה. משך הזמן שלוקח לדבורה לבצע את המעגל שלה מחוץ לפולי הקפה אומר לדבורים אחרות עד כמה מקור המזון רחוק: לולאה של שנייה פירושה בערך שמקור המזון נמצא במרחק של קילומטר. ככל שהלולאה ארוכה יותר, כך מקור המזון רחוק יותר.
הדבורה תחזור על ריקוד זה פעמים רבות כדי להצביע על איכות מקור המזון: אם מקור המזון נהדר באמת, הדבורה תחזור על הריקוד שוב ושוב, כאומרת: "זה קילומטר בצפון מערב מכאן, זה קילומטר בצפון מערב מכאן…", כך במשך דקות ספורות. מקור הגון אך לא ממש טוב עשוי למצוא את הדבורה חוזרת על המסר רק פעמים ספורות.
ריקוד דבורי הדבש הוא ייחודי ככל שהם משתמשות בסמלים. לאף חיה אחרת מלבד בני אדם אין את זה. אפילו פרימטים אחרים אינם משתמשים בסמלים: קוף כמו שימפנזה אולי מצביע על אובייקט רצוי, או מוביל אליו אחרים, אך הוא לא ישתמש בסמל או במסר מופשטים כדי לציין את מה שהוא רוצה להעביר. הריקוד של דבורת הדבש הוא תכונה אינטליגנטית להפליא; זה מאפשר לדבורה להעביר ביעילות רבה מידע מפורט לקבוצה גדולה, וגם יכול להיעשות בבטיחות הכוורת, בה בעלי חיים אחרים אינם יכולים לשמוע.
התנהגויות אלה הן הרבה מעבר למה שרוב האנשים מניחים שחרק מסוגל. מבלי להגזים, דבורת הדבש מסוגלת לתקשורת סמלית מתקדמת, שפה, זיהוי פנים, שימוש במספרים, התבוננות וחיקויים, הבנת כללים ופתרון בעיות ברמה גבוהה. הדבורים הן, במובנים מסוימים, חכמות משמעותית מיונקים רבים. מדהים.
כל זה קשור ל "היפותזת המוח החברתי", תיאוריה שהעלה האנתרופולוג רובין דנבר בשנת 1998. היפותזת המוח החברתי קובעת כי האינטליגנציה התפתחה בבעלי חיים, כולל בבני אדם, במיוחד כדי לעבוד בתוך קבוצות חברתיות, ולא על מנת כדי לפתור בעיה אקולוגית מסוימת. במילים אחרות, החיים בקבוצה מכריחים בן-אדם להיות חכם יותר.
נראה שיש לנו בני האדם עוד הרבה מה ללמוד מדבורים, ונמלים, ושאר יצורים החיים בקבוצות, להקות ועדרים. לא סתם ראשוני בני האדם, שהיו יותר קרובים לטבע מאשר אנו כיום, חיו בשבטים.
הסיסים (Swifts) מבלים את כל זמנם בשמיים. מה המסעות שלהם יכולים לספר לנו? הסיסים הם קסומים כמו כל הדברים שקיימים קצת מעבר להבנה. פעם הם נקראו "ציפורי השטן", אולי בגלל אותם להקות צורחות הנראות כמו צלבים שחורים החגים סביב כנסיות עם רדת החשכה. אך למעשה הם יצורים של האוויר העליון, וטבעם לא מובן, מה שהופך אותם דומים יותר למלאכים. ובניגוד לכל שאר הציפורים הם מעולם לא יורדים אל הקרקע.
Common Swift (Apus-apus) Group in flight.
הם כל כך מהירים שאי אפשר להתמקד בהבעות הפנים שלהם או להתבונן בהם בנחת במשקפת. הם נראים כצלליות מהבהבות, טסים ב 30, 40, 50 מייל לשעה, צורות ציפורים הנעות במערבולות של גרגרים שחורים זהים על רקע עננים בהירים. לרוב אין שום דרך להבדיל בין ציפור לציפור, ולא לראות אותם עושים דבר מלבד לנוע ממקום למקום. אם כי לפעמים הסיסים עפים נמוך מעל הגגות, ואז ניתן להבחין באחד מהם פותח את פיו לרווחה, תוך כדי מעוף, כמו כריש מיניאטורי השוחה בין זרמי האוויר.
צפר שזכה לראותם מקרוב, ואף להחזיק אחד בידיו, תיאר אותם כחייזרים מעולם אחר, או כמו אותם דגי ים עמוק שנגררים בעל כורכם מהמצולות, וברור מאליו שהם לא אמורים להתקיים היכן שאנחנו. "נראה שעיניו אינן מסוגלות להתמקד בי, כאילו מדובר בישות מיקום חלופי שחושיה לא ממש יכולים למפות את עולמנו הפנומנלי", תיאר את הסיס שאחז בידיו לפני ששחרר אותו להיעלם בעולמו הטמיר בשמיים.
הזמן רץ אחרת עבור היצורים האלה. אם אתה מקליט את הצרחות הגבוהות והמתעקשות של סיסים ומאט אותן למהירות הנשמעת לאוזן האנושית, אתה יכול לשמוע איך נשמע קולם כשהם מדברים זה עם זה: שיחה פרועה, מבעבעת, עולה ויורדת, משהו כמו שיר משותף הנהיר רק להם.
הסיסים מקננים במקומות לא ברורים, בחללים חשוכים וצפופים: שקעים מתחת לאריחי הגג, מאחורי פירי אוורור, במגדלי כנסיות. הקנים שלהם עשויים מדברים שנחטפים מהאוויר: קווצות דשא מיובש, נוצות חזה של יונים, עלי כותרת של פרחים, עלים, שאריות נייר, אפילו פרפרים.
גופו של הסיס מותאם באופן מושלם לתעופה, והוא מבלה כמעט את כל חייו באוויר. הוא נוחת רק לצורך הטלת ביצים וטיפול בצאצאים. בעוד גוזלי סנוניות צעירים חוזרים לקנם לאחר הטיסות הראשונות שלהם, הסיסים הצעירים לא. ברגע שהם מטילים עצמם מחור הקן ונופלים אל חלל האוויר הם מתחילים לעוף, והם לא יפסיקו במעופם במשך שנתיים או שלוש. הם מוצאים את טרפם באוויר, אוכלים תוך כדי תעופה, ניזונים מחרקים מעופפים, מנקים את נוצותיהם, משחקים, מזדווגים, אוספים חומרים לקן, מתרחצים בגשם, ואף יורדים מהר ונמוך כדי לשתות מים מהאגמים ונהרות, והכול תוך כדי מעוף, ללא שום עצירה על קרקע מוצקה, עץ או סלע, שום דבר פרט לאוויר, ביתם וממלכתם.
סיסים נפוצים מבלים רק כמה חודשים מעל שטחי הרבייה שלהם, כמה חודשים נוספים בחורף מעל היערות והשדות של אפריקה שמדרום לסהרה, ובשאר הזמן הם נעים, ועושים לעג לגבולות, עוברים ברחבי אירופה ובחזרה. הם אוהבים להתאסף באוויר המסובך והלא יציב מאחורי שקעי מזג האוויר כדי להתענג על שפע החרקים שם.
Common Swift (Apus apus).
בימי הקיץ החמים, סיסיות שאינן יושבות על ביצים או מטפלות בגוזליהן עפות נמוך ומהיר סביב גגות וצריחים. מאוחר יותר הם מתאספים גבוה יותר בשמיים, קריאותיהם מוחלשות כעת כל כך באוויר ובמרחק, עד כי הם מתאחדים ללהקות ועולים מעלה מעלה עד שהם נעלמים מהעין. הם טסים יומם וליל על גבי הרוחות הגבוהות, וכמו ציפורים אחרות הם יכולים להרדים מחצית מהמוח שלהם, כשהחצי השני ער, ממש עפים מתוך שינה בה הטיסה היא אוטומטית, לפחות לתקופות קצרות.
במהלך מלחמת העולם הראשונה, טייס צרפתי שביצע פעולות לילה מיוחדות כיבה את מנועו בגובה 10,000 רגל והחליק מטה במעגלים שקטים וקרובים מעל קווי האויב, רוח קלה נגדו, הירח המלא מעל. "מצאנו את עצמנו פתאום", כתב, "בין מעוף ציפורים מוזר שנראה היה חסר תנועה, או לפחות לא הראה שום תגובה מורגשת. הם היו מפוזרים בהרחבה ורק מטרים ספורים מתחת למטוס, והופיעו על רקע ים לבן של ענן." כך הוא דאה בין סיסים הנראים כשרויים בשינה עמוקה, כמו כוכבים שחורים זעירים שהוארו באור המוחזר של הירח. רק המטוס שהדמים מנועיו, השלווה במרומים, האוויר המרוחק, הקור, השקט, והציפורים הגבוהות המרחפות מעל ענן לבן תלוי בשינה.
אז בשעה שאנו טרודים בעיסוקינו החשובים על פני האדמה ייטב לנו אם נזכור שישנם יצורים מופלאים שמבלים את מרבית חייהם גבוה מעל ראשינו, נישאים על גבי הרוחות הגבוהות בינות לעננים. ולמרבה ההפתעה, הסיסים אינם פוחדים מבני אדם, והם מקבלים ברצון קופסאות קינון מעשי ידינו שאפשר להניח על אדן החלון, או בקצה הגג. וזו יכולה להיות תרומתנו הצנועה לחברים אלו למסע. ורק חשוב לזכור שפתח הקופסא חייב לפנות החוצה אל החלל הריק, כי משעה שהסיס הקטן קופץ לנפילה חופשית, הוא צובר תאוצה, וללא שום אימוני תעופה, פורש כנפיו ואומר שלום לאדמה, למשך זמן רב.
שלכם, ריקי שחם.
Common swift (Apus apus) two flying over the weathercock on the spire of Holy Trinity Church, Bradford-on-Avon, Wiltshire, UK, June.
בני אדם התעניינו תמיד בינשופים. בתרבויות שונות הינשוף מוכר בתור סימן לעתידות ולמעשי כשפים. אחת הדוגמאות המוקדמות ביותר לאמנות פליאוליתית היא ינשוף שנחרט על קיר מערת השאוב בצרפת. היוונים תפסו ינשופים כהתגלמות של חוכמה. "הינשוף של אתנה" המוצג על מטבעות אתונאים מייצג מין אמיתי, הינשוף הקטן (Athene noctua), שעדיין ניתן לראות בין חורבות ים תיכוניות.
אחת המוזרויות של הינשוף הוא שלינשופים שתי העיניים פונות קדימה, בניגוד לרוב העופות. הם יכולים גם לסובב את ראשיהם ב -270 מעלות (לפצות על חוסר יכולתם להזיז את עיניהם). התכונות הפיזיות המדהימות של ינשופים עוצבו על ידי ציווי הציד. הם מכונות הריגה מרשימות, המסוגלות לצוד ציפורים, יונקים, או בעלי חיים אחרים גדולים מהם. הם מצוידים ברגליים גדולות וטפרים, נוצות כנפיים המיועדות למעוף שקט ועיניים ואוזניים רגישות ביותר. ינשופים הם בעלי ראייה דו-עינית חריפה, מותאמת לחשכת הליל, ובניגוד לאגדה, הם יכולים לראות באור יום.
Barred Owls (Strix varia) have been a part of the natural scene for many, many thousands of years and can be found from Maine to Florida. They have a distinctive rich baritone "voice" But, you are more likely to hear one than see one because of their camouflage coloration.
השמיעה חשובה לינשופים לא פחות מהראייה. אוזניהם מאפשרות להם לאתר טרף בחושך מוחלט. בחלק מהינשופים, אוזן אחת גדולה יותר מהשנייה וממוקמת גבוה יותר על הראש, כך שהם יכולים לאתר עכברים מרשרשים באמצעות משולש צלילי. מינים ארקטיים, כמו הינשוף האפור והגדול, צוללים עמוק לשלג כדי ללכוד מכרסמים שהם איתרו לגמרי על ידי קול. ציציות האוזניים בראשם של כמה ינשופים התפתחו ככל הנראה כמכשיר להסוואה באור יום.
ישנם למעלה ממאתיים מינים של ינשופים, אך המספר המדויק משתנה כל הזמן. מצד אחד, מינים פגיעים נכחדים. הינשוף הצוחק של ניו זילנד נעלם לפני חמישים שנה לפחות, ומינים טרופיים נוספים עשויים לעקוב אחריו לשכחה כאשר היערות מפונים למטעי שמן דקלים או למטרות חקלאיות אחרות. ינשוף פרנמבוקו, יליד יערות הגשם העיקריים שכמעט נעלמו בצפון מזרח ברזיל, לא נראה מאז 2004. המינים הרבים המוגבלים לאי בודד באינדונזיה או בפיליפינים חשופים לא רק לכריתת יערות אלא גם לטורפים פולשניים כמו חולדות, נחשים ונמלים.
מצד שני, מינים חדשים של ינשופים מתגלים. כמה מהם נמצאו בדרך המיושנת, על ידי הליכה מפרכת במקומות נידחים. בספטמבר 1976 חקרו חוקרים מאוניברסיטת לואיזיאנה ציפורים של רצועת יער עננים צפופה שלא נחקרה גבוה בצפון האנדים הפרואניים. הם התכוננו לשהות במחנה אחרי שלושה ימים לא מוצלחים בגשם, כאשר ינשוף זעיר הופיע באחת מרשתותיהם. הם מעולם לא ראו דבר כזה. הם כינו אותו הינשוף הארוך על זיפי הפנים המוזרים שלו. זה לא היה דומה לשום ינשוף אחר, והוא סווג כסוג חדש לגמרי לעצמו, Xenoglaux, ששמו נגזר מהמילים היווניות "ינשוף מוזר". ינשופים נוספים של שפם ארוך לא נמצאו עד שנת 2007. איננו יודעים כמעט דבר על רבים מהמינים החדשים של ינשופים, מכיוון שהם מאכלסים יערות טרופיים עמוקים או איים נידחים.
הקלטות סאונד גם שינו את הסיווג המסורתי של הינשופים. לפני ההקלטות של קולותיהם הנחנו כי ינשופים שנראו דומים זהים שייכים לאותו המין. עם זאת, ניתוח שיחות של ינשופים הראה כי ינשופים דומים למראה יכולים להישמע אחרת. אוכלוסייה עם רפרטואר ווקאלי מובהק נחשבת למין נפרד, גם אם אין הבדל מובהק במראה הפיזי. בסוגי הינשופים הקטנים יותר, תמונה אחר תמונה של ציפורים נראות כמעט זהות אך הן נבדלות על ידי צליל. מעניין יהיה ספר אודיו המאפשר לנו לשמוע מה נותן לכל מין את זהותו המיוחדת.
ינשופים צפון אמריקאים נחקרו באופן יסודי הרבה יותר מאשר טרופיים. אפילו לניו יורק יש את הינשופים שלה. ינשופים קרניים ענקיים, גדולים יותר מכל ינשופי העולם החדש למעט ינשוף מושלג, קיננו במשך שנים בפארק מפרץ פלהם בברונקס. ינשוף אסם נהג לקנן באופן נרחב בבניינים ריקים ובמיכלי מים נטושים בעיר ניו יורק, וחלקם עדיין משתמשים בקופסאות שסופקו להם במפלט הטבע של ג'מייקה ביי, בסמוך לשדה התעופה JFK. במזג אוויר קר כמה מינים צפוניים טסים דרומה כדי לבלות את החורף בפארקים בניו יורק: ינשופים ארוכים, ינשופים מסורים, ולעתים נראה גם ינשוף בוריאלי. כשאחת הינשופים הצפוניים האלה מופיעה בסנטרל פארק, הצפרים מנסים לשמור על מקום השינה שלו בפני צלמים המתגודדים יותר ויותר מתוך רצון מובן לצילום המושלם. התכתשויות אלה בין צפרים לצלמים מתקרבות לקרב פיזי כאשר הינשוף המושלג, אחת הציפורים המרשימות ביותר שיש, מגיע דרומה בחורף ומוצא שווה ערך של הטונדרה שעזב מאחור בחופי לונג איילנד החיצוניים.
יש ינשופים שהתאכסנו היטב ביישובים אנושיים. מי שבית הגידול הטבעי שלו הוא שטח פתוח מגוון, סביר יותר שיסתגל לחיות בעיירות ובערים מאשר ינשופים של יערות טרופיים. ינשופי חריקה נמצאים באופן מפתיע בשפע בפרברים אמריקאים. אחת הינשופים הגדולים בעולם, הינשוף האירואסיאני, נמצאת יותר ויותר במערב אירופה המאוכלסת בצפיפות, ומכיוון שהיא אינה חוששת מבני אדם, היא מקננת במחצבות ובצוקים באזור הכפרי המאוכלס היטב. הינשוף הצהוב, "טו-וויט, טו וואו" של שייקספיר, מגיע לפארקים עירוניים באירופה. הינשופים האלה נראים לא פעם עפים מעל הראש במרכז פריז, מוארים להרף עין בפנס רחוב. יש שפע של מכרסמים וציפורים קטנות שאותם ינשופים יכולים לאכול בערים מודרניות אם לא אכפת להם מחברה אנושית.
מינים אחרים של ינשופים נאבקים כדי לשרוד את הטרנספורמציה של בתי הגידול הטבעיים שלהם. הינשוף הקטן של אתנה הפך נדיר בהרבה סביב הים התיכון, כנראה מכיוון שהשימוש הנרחב בקוטלי חרקים חיסל רבים מהחרקים הגדולים שהוא אוכל. הסכנה הגדולה ביותר היא עבור מינים מיוחדים במיוחד שדורשים מרחבי יער רצופים או ביצות נרחבות כדי לשרוד. חלק מהאוכלוסיות הללו הצטמצמו למספר קטן באופן קריטי.
מכיוון שלינשופים יש את הלילה די הרבה לעצמם, מבחינת ציפורים, הם התפתחו למגוון רחב של צורות, גדלים והתנהגויות. צבע הוא ההיבט הפחות משתנה שלהם. הם באים בעיקר בצבעי חום ואפור סתומים, שכן נוצותיהם חשובות פחות לחיזור מאשר להסתרה. החיזור שלהם, המתנהל בעיקר בחושך, הוא בעיקר קולני. אבל גודל הינשוף נע בין ינשופי הנשר העצומים ועד ינשוף השדונים הזעיר בגודל הדרור של אריזונה.
תזונת הינשופים משתנה בהתאם לגודל ובבית הגידול. בעוד ינשופים קטנים יותר אוכלים חרקים וציפורים קטנות, גדולים יותר יכולים להתמודד עם יונקים בינוניים. אומרים שמיני ינשוף קרניים גדולים מריחים לעיתים קרובות בואש. כמה ינשופים מותאמים לתפיסת דגים. אחד מהם, ינשוף הדגים של הבלקיסטון, הוא מהגדולים בעולם. ישנה מסעדה באי הוקאידו בצפון יפן, שם האטרקציה העיקרית היא לא הסושי, אלא הביקור הלילי הבלתי נשכח של ינשוף דגים ענק של בלקיסטון שנוהג להגיע לנחל קטן, ממש מחוץ לחלון, ובעל המסעדה נותן לו דג משובח למאכל.
ינשופים משתנים גם בהיקף הטווחים הגיאוגרפיים שלהם. יש ינשופים שנמצאים כמעט ברחבי העולם – ינשוף האסם, למשל. בקצה השני, חלקם, כמו Xenoglaux, מוגבלים לכמה רכסים באנדים הפרואניים. גם התנהגותם של ינשופים משתנה מאוד. ינשופים נוברים חיים במנהרות תת קרקעיות באדמה פתוחה, כמו מחילות כלבי ערבה, ופעילים ביום. מינים רבים של ינשוף פיגמי הם גם יומיים, כמו גם ינשוף מושלג, מכיוון שהוא מקנן בקו רוחב שבו השמש לעולם לא שוקעת בקיץ.
ככל שניטיב להכיר, להבין, ובעיקר לכבד, את שכנינו המופלאים החולקים עמנו את מרחביה של פלנטה זו, כך יעלה הערך של חיינו יחד עם הסביבה והטבע כולו על שלל יצוריו המיוחדים. כמו שיכולים ללמד אותנו הינשופים שעיניהם החכמות ואוזניהם הרגישות רואות ושומעות את צפונות העתיד.
מדענים מדרווין ועד ימינו התפלאו כיצד צבי הים מעבירים מינים אחרים על פני האוקיאנוס. מחקר חדש מצביע על כך שהם טובים אפילו יותר מכפי שחשבנו.
צבי הים, זוחלים נדירים ומלכותיים, עם עיניים חכמות, ראשים מנומרים, ושריון מרשים המכסה את כל גופם. אך החוקרים שחיפשו צבים בלילות על חופיו של האי סנט ג'ורג', מול החוף הצפון מערבי של פלורידה, הונעו על ידי משהו אחר. "לא ממש התעניינו בצבים", אומר אקולוג ימי במעבדת החוף והים של אוניברסיטת פלורידה. "התעניינו יותר במה שחי עליהם."
A funny cute sea turtle looking right at the camera with sun rays behind him.
בסיפורי פולקלור ובמיתוסים רבים לאורך ההיסטוריה תואר העולם כיושב על גבו של צב. ואכן צבי ים רבים נושאים עולם שלם על גבי שריונם – רכיכות, תולעים, קיפודי ים, סרטנים זעירים, שרימפסים, ומיני רבים של יצורים. טרמפיסטים כאלה, ממגוון מינים בשלבי חיים שונים, הופכים צב מאוכלס היטב למטרופולין קטן שצף באוקיאנוס. חלק מהדיירים כה קטנים, עד שלגביהם מרחביו של שריון הצב נראים כמו הרי געש קטנים.
בחלון הזמן הקטן שבין הטלת הביצים לחזרת הצבות לים, גילו החוקרים צורות חיים רבות, מתפתלות, זוחלות, או פשוט חיות על גבי אותו עולם מקורנן. גם שפע החיים היה מרשים. הצב הממוצע, הם מצאו, יכול לאכלס עשרות אלפי יצורים חיים, ומספר שלבי החיים המיוצגים, מביצים, וולדות, צעירים ובוגרים ועד נקבות בהריון, העלו כי רובם חיים את כל חייהם על גבי שריון הצב – אוכלים ומזדווגים, מתים ונולדים.
הממצאים עוזרים להאיר את השאלה לגבי סוגים מסוימים של יצורים שרובם אינם יכולים לשחות, בכל זאת התפשטו ברחבי העולם. אותם מינים נמצאו אלפי קילומטרים זה מזה. איך הם הגיעו לשם? רבים ככל הנראה נלכדים בזרמים, באצות וצמחי ים, או לכודים בקרח צף. אך התגלית המפתיעה היא התפקיד יוצא הדופן שממלאים צבי הים.
עולם חי זעיר זה המוסע ממקום למקום באדיבותם של צבי הים, עוזר לבתי הגידול, למחזור החיים האקולוגי, ומספק מזון ליצורים רבים, קטנים וגדולים. שכבת חיים עשירה זו עשויה לסייע בהסוואת הצבים מכרישים ומטורפים אחרים שמביטים מלמעלה. אך הגרר שעומס זה יוצר עלול גם להאט את הצבים, אלא אם הם לא ממש ממהרים.
ככל שנלמד יותר על האופן שבו הצבים ושאר יצורי הים נושאים ומפיצים יצורים אחרים, ומעבירים קהילות שלמות ממקום למקום, זה יעורר יותר מודעות לתפקידם בשימור עולם הטבע והחי על כל צורותיו וגווניו, ותמיכה להגנתם של שומריו הנאמנים.
מחקרים חדשים מצביעים על כך שהמנטה ריי (Manta Ray) אינן רק נודדות באוקיאנוסים, הן גם מעצבות את הסביבה התת-ימית בדרכים שלא דמיינו.
בני המשפחה השלווים הללו של משפחת הכרישים הם התגלמות החסד; דגים מכונפים עם מוטת כנפיים באורך של 4 מטר אצל מנטות שוניות, ועד 7 מטר למנטות אוקיאניות ענקיות, המרחפים במצולות באלגנטיות ודייקנות, כשמנטה שגורפת פלנקטון במהירות של עד 22 מייל לשעה יכולה ללטף את שערה של צוללנית מבלי לגעת בראשה. וכפי שחוו צוללנים רבים בהוואי, אם תשב בשקט על קרקעית האוקיאנוס, הן יעשו את זה לא פעם אחת אלא שוב ושוב לפני שהן נעלמות בתהום הכחולה, ארעיות כמו ענן.
בזכות החסד והתנועה האלגנטית שלהן, אנשים אוהבים את המנטות ריי. בעלי החיים מייצרים 50 מיליון דולר בשנה מתיירים שרוצים לשחות או לצלול איתם. אבל בהתחשב בכמה שהם פופולריים, הרבה על מנטות נשאר בגדר תעלומה. הם יצורים פראיים באמת, גדולים מדי עבור רוב האקווריומים ומרחיקים לנדוד מכדי ללמוד אותם בקלות. היסטוריית חייהם ודפוסי ההגירה שלהם אינם ידועים. איש מעולם לא ראה מנטה יולדת בטבע; אין לנו מושג איפה הם עושים זאת. יצורים גדולים וחכמים אלה מסתובבים מזה מיליוני שנים בעולמנו ואנחנו פשוט לא יודעים עליהם הרבה.
מדענים מנסים כעת לאסוף את המידע הבסיסי שיכול לעזור לבעלי החיים האלו לשרוד ולשגשג. תוך כדי כך הם לומדים שהמנטות מורכבות ומרתקות יותר ממה שמישהו העלה על דעתם – ומעניקות חסד לא רק לבני אדם ברי מזל מספיק כדי לשחות איתם, אלא למערכות אקולוגיות שלמות. עצם העובדה שאנחנו חולקים כוכב לכת עם המנטה היא החסד שלו.
דרך אחת שמנטות מעצבות סביבות ימיות היא נסיעה קבועה בין האוקיאנוס העמוק לשוניות האלמוגים. בכך מנטות מעבירות חומרים מזינים דרך האוקיאנוס. הם אוכלים סוג מסוים של זואופלנקטון שחי רק במעמקי הים, למשל, ואז חוזרים לשוניות האלמוגים ועושים את צרכיהם, ומפקידים חבילה של חומרים מזינים שאינם זמינים אחרת בים הרדוד, ובעצם מפרים שוניות אלמוגים. הפריה זו עשויה להגביר את צמיחת השונית, מה שלא רק מוביל למגוון ביולוגי גדול יותר של אלמוגים וספוגים, אלא גם תומך בחסרי חוליות, דגים, יונקים וזוחלים שהשוניות הן ביתם.
ההבנה שההגנה על מנטות מועילה לקהילות אלמוגים שלמות חיונית כדי להציל את המינים. פירוש הדבר שהדרך הטובה ביותר להגן עליהם עשויה להיות באמצעות שמירה על אזורים נרחבים שבהם אסור לדוג בכלל.
הכריזמה של המנטות עשויה למלא תפקיד גם בהצלתן. לאחר שמחקר שנערך בשנת 2013 הראה כי מנטה חיה יכולה להכניס מיליון דולר הכנסות תיירות במהלך חייה, לעומת 500 הרוגים, אינדונזיה הצטרפה לאוסטרליה, אקוודור, האיחוד האירופי, מקסיקו, ניו זילנד, הפיליפינים, יאפ, גואם, הצפון איי מריאנה, הוואי ופלורידה באיסור דיג מנטה ריי.
אנשים שצללו לצד מנטות תיארו את סקרנותן והאינטלקט של בעלי החיים ביראת כבוד. "כשאתה שוחה עם מנטות, זה אינטראקציה בין שניכם", אומרת מדענית שמתמחה בהן, "זה מה שהביא אותי בהתחלה. אבל מנקודת מבט מדעית יותר אני מוקסמת לא רק מאייך שהם מתקשרים עם בני אדם, אלא זה עם זה." למנטה יש את היחס הגדול ביותר בין המוח לגוף מבין כל הדגים; עדויות מצביעות על כך שהם עשויים לזהות את עצמם גם במראות, הנחשבים כסימן ההיכר של מודעות עצמית דמוית האדם. היא ואחרים לומדים כיצד האינטליגנציה הברורה של המנטה ריי באה לידי ביטוי באמצעות התנהגויות חברתיות, והאם בעלי חיים שנחשבו זה מכבר לנודדים אוקיאניים בודדים פועלים בפועל בתוך רשתות חברתיות או היררכיות, כשהמנטות יוצרות קשרים חברתיים לכל החיים.
ואכן, ככל שאנו לומדים יותר על המנטות, כך אנו מוקירים תודה על חסדו של האל על עצם העובדה שאנו חולקים כוכב לכת עם יצורים מופלאים אלו.
From left: clusters of royal trumpet, yellow oyster and pink oyster mushrooms rising from a bed of moss, with blue oyster and lion’s mane mushrooms in the foreground. Credit: Mari Maeda and Yuji Oboshi
עם בוא החורף נוהגים אלו מאתנו החיים באזורים הכפריים לצאת אל היערות והחורשות ולאסוף פטריות. אך ליצורים מופלאים אלו, שאנו ממלאים בהן את הסל לצורכי מאכל, יש עוד הרבה מה ללמד אותנו על עצמנו ועל מקומנו בטבע. הפטריות צועדות עם בני האדם עוד מימי קדם. ודווקא עכשיו הן מהוות תזכורת למקום הקלוש שלנו בעולם לא בטוח.
הפטריות יושבות בגובה, מאחורי זכוכית, מעל בקבוקי ארמניאק ומזקל בבר במלון סטנדרט באיסט וילג' במנהטן. הן בקושי ניתנות לזיהוי בהתחלה, רק צלליות הדומות לגידולי אלמוגים באקווריום, פורחות באור צהבהב: אשכולות מסועפים היטב של פטריות צדפות בצבע ורוד חם, צהוב חלמון וכחול חבורות, לצד פטריות רעמת אריה, גלובוסים לבנים מדובללים עם קוצים. זה לא עיצוב, או רק במקרה; המדף באורך 15 מטר הוא חווה מיניאטורית, שהותקנה על ידי הסטארט-אפ סמולהולד בניו יורק כחלק ממערכת גדולה ורחבה המורכבת מצמתים בשלט רחוק במסעדות ובחנויות מכולת ברחבי העיר, כל אחד מהם מייצר 30 עד 100 קילו פטריות בשבוע. היבול נכנס לצלחות של צ'יליקילים וקוקטיילים של בורבון חדורי פטריות. הסועדים עשויים להרים את עיניהם ולשים לב למקורות הארוחה שלהם מטרים ספורים משם. זו הצצה לעתיד החקלאות, קריסה נוספת של המרחק בין הסועד למרכיבים, ביטול העלות ובזבוז האריזה וההובלה בתקווה להקל על הלחץ על סביבה מוגזמת.
החגיגיות של הויטרינות מרמזת איך הפטריות הופכות את עולמנו, משנות את רוחנו ומעצבות את עתידנו. הפריחה עשויה להיות מיוחסת בין השאר לתחילת המעבר לדיאטות פחות כבדות בשר, ולהרחבת החייך לאמץ את התפיסה היפנית של אומאמי, הטעם שמעבר לטעם: עשיר, בשרני ובוהק בבת אחת, רומז לאיזה הבשלה כהה מתחת לאדמה או לים. במשך עשרות שנים שלטו במכירות האמריקאיות פטריות כפתורים זעירות וחיוורות. עכשיו, מינים בשרניים יותר כמו שיטאקים, תרנגולת היער ומטסוטקים פראיים מוצאים יותר ויותר מקום על השולחן. כלומר, אם אתה יכול להרשות לעצמך את המחירים עבור מאט-סאטאקים יפניים מבושלים, הגדלים ביערות אורן, שכמו מגדלי הכמהין, התנגדו עד כה לניסיונות גידול מסחרי.
במזרח, הפטריות תמיד הוערכו, אך רק לאחרונה הן הפכו למושא קסם במערב. העלויות הגוברות של שירותי בריאות ושחיקת האמונה במתחם הרפואי-תעשייתי גרמו למספר רב יותר של אנשים לפנות להומאופתיה, לרפואה סינית, ולעוד שיטות רפואה מסורתיות, שבהן לפטריות יש תפקיד נכבד כמפיצות ומחזקות חסינות, וכטיפול נגד חרדה ודיכאון, מצבים שרק הולכים ומחמירים בגלל המשבר הנוכחי.
עבור המצרים הקדמונים, פטריות היו טוטמים של אלמוות, שמורות לצלחות הפרעונים ובני משפחתם; למאזטקים הילידים בדרום מקסיקו, הם "ילדים קדושים", המדברים דרך המיסטיקנים שאוכלים אותן. כמה חוקרים הציעו כי ניתן לייחס את האב-טיפוס לסנטה קלאוס לטקסי הריפוי של שאמאנים ליד חוג הקוטב הצפוני, אשר מונע על ידי מוסקריה אמניטה אדומה-לבנה עם כיפה אדומה-לבנה, ש "עפו" על פני השלג בתוך מזחלותיהם של איילים – כביכול גם בעלי החיים אכלו את הפטריות.
ליצירי העולם המופלא ששוכן תחת רגלינו, המונות כ 150,000 מינים, אין שום צורה קבועה: מעבר למטריה הארכיטיפית, פטריות לובשות מגוון של פרופילים, מחצוצרות צמר וזקנים מדובללים ועד רעלות מרתקות, חלקן זוהרות בחושך. חסרות כלורופיל ומערכת כלי דם, הן אינן ניתנות לסיווג כצמחים, למרות הכללתן ההיסטורית בחקר הבוטניקה. הן גם לא בעלי חיים, למרות שהפטריות וממלכות בעלי החיים חולקות אב קדמון משותף שבין 650 מיליון ל -1.5 מיליארד שנה.
יש גם משהו מוזר במהירות שבה הן מופיעות. בטבע, פטריות מגיחות כמעט בן לילה, בהמוניהן, צבא פתאומי יש מאין. כל כך קרובות לקרקע, מתאימות למקלט רק לחרקים, בעלי חיים זעירים, ופיות. אך הן אינן זעירות ואינן חסרות אונים: מתחת לכפתורים המקסימים והגבעולים המתמרים כרישום צומחים החוטים הצנומים המרכיבים את התפטיר, החלק הווגטטיבי של הפטרייה, המסתעף ומתפשט ברשת קורי עכביש נהדרת בתוך האדמה, כשהחלק הנראה של הפטרייה הוא רק קצה קרחון.
בני האדם לוקחים כמובן מאליו כמה עבודה נעשית על ידי אורגניזמים אחרים בכדי להפוך את העולם לראוי למחיה ומגורים. זה מדגיש את העקירה והניכור שלנו מעולם הטבע. הפטריות באו להזכיר לנו שאנחנו לא במרכז הכול, שיש עולם בו אנו לא אדונים של הטבע אלא פשוט חלק ממנו.
הפטריות הן האלכימאים של הטבע, וממלאות תפקיד חיוני בהתמרת ריקבון לחומרים מזינים ושמירה על חורשות יער שלמות. חומרים מזינים אלה נשלחים לכיוונים מרובים על פני דונמים רבים דרך התפטיר המהווה למעשה את האינטרנט הטבעי של כדור הארץ.
החוקרים חשבו כי אתר אסון צ'רנוביל ב -1986 אינו מסוגל לתמוך בחיים. אבל חבורת זאבים, צבאים, חזירי בר, דובים ושועלים לא מסכימים איתם.
שלושה עשורים לאחר אסון צ'רנוביל – התאונה הגרעינית הקשה בעולם – סימני חיים חוזרים לאזור ההדרה. חיות הבר בצ'רנוביל פורחות באזור המזוהם; גורים שמסתובבים באזור כובשים את ליבם של תיירים שלוקחים תמונות סלפי עם ההריסות. פעם חשבו שהוא בלתי מיושב לנצח, אזור ההדרה של צ'רנוביל (CEZ – Chernobyl Exclusion Zone) הפך למקלט לצומח ובעלי חיים שמוכיחים שהחיים, כמו שאומרים בפארק היורה, מוצאים את הדרך.
1. חיות צ'רנוביל שרדו כנגד כל הסיכויים
השפעות הפיצוץ הרדיואקטיבי בתחנת הכוח הגרעינית בצ'רנוביל ב- 26 באפריל 1986 הרסו את הסביבה. סביב המפעל ובעיר הסמוכה פריפיאט שבאוקראינה, קרינת אסון צ'רנוביל גרמה לעלים של אלפי עצים להפוך לצבע חלודה, מה שהעניק שם חדש ליער שמסביב – היער האדום. בסופו של דבר עובדים דחפו וקברו את העצים הרדיואקטיביים. חוליות של מגויסים סובייטים הצטוו גם לירות בחיות משוטטות באזור ההדרה של צ'רנוביל בשטח של כ 1000 מייל מרובע. למרות שמומחים כיום מאמינים שחלקים מהאזור יישארו לא בטוחים עבור בני אדם עוד 20,000 שנה, מינים רבים של בעלי חיים וצמחים לא רק שרדו, אלא אף שגשגו.
2. דובים וזאבים עולים במספרם על בני האדם סביב אתר האסון בצ'רנוביל
בעוד שנאסר בהחלט על בני אדם לחיות באזור ההדרה של צ'רנוביל, מינים רבים אחרים התיישבו שם. דובים חומים, זאבים, לינקס, ביזון, צבאים, איילים, בונים, שועלים, גיריות, חזירי בר, כלבי דביבון, ויותר מ -200 מיני עופות יצרו מערכת אקולוגית משלהם באזור האסון בצ'רנוביל. יחד עם בעלי החיים הגדולים יותר, מגוון דו-חיים, דגים, תולעים, חרקים וחיידקים הופכים את הסביבה הלא מאוכלסת לביתם.
The fox in Pripyat town, Chernobyl Exclusion Zone
3. רוב בעלי החיים בצ'רנוביל לא נראים אחרת לעומת עמיתיהם שאינם בצ'רנוביל
מדריכי טיולים אומרים למבקרים לא ללטף חיות בצ'רנוביל בגלל חלקיקים רדיואקטיביים פוטנציאליים בפרוותם, אך ישנם ביולוגים שהופתעו מכך שהשכיחות של מוטציות גופניות נראית נמוכה ממה שפיצוץ הקרינה היה מציע. היו כמה מוזרויות שנרשמו באזור – כמו לבקנות חלקית בין סנוניות אסם – אך החוקרים סבורים שהמוטציות החמורות התרחשו בעיקר לאחר הפיצוץ. חיות הבר של ימינו נורמליות במספר הגפיים הרגיל שלהן ואינן זוהרות.
Two giant black catfishes swimming in the pond with other small fishes in Chernobyl Zone radiation, nuclear catastrofe
4. היעדר בני האדם מחזיר את צ'רנוביל להיות אזור שומם מבחינה אנושית, אך שוקק חיים מבחינת הטבע, הצמחייה וחיות הבר
אסון צ'רנוביל מציג ניסוי לא מכוון כיצד כדור הארץ היה נראה ללא בני האדם. ציד אינו חוקי בהחלט ולא מומלץ לגור באזור ההדרה של צ'רנוביל. ככל שיש פחות בני אדם, כך הטבע יכול לבסס את עצמו מחדש ללא קשיי פעילות אנושית. שמורת טבע רשמית שנוצרה לאחרונה בצד הבלארוסי של האזור מהווה למעשה את הניסוי הגדול ביותר באירופה להתילדות מחדש. שם בעלי חיים מאבדים את הפחד שלהם מבני אדם. למעשה, כמה מינים חיים בפועל טוב יותר באזור ההדרה של צ'רנוביל מאשר מחוצה לו. זאבים נמצאו בשפע פי שבעה במקום מאשר באזורים אחרים שאינם רדיואקטיביים. איילים, צבי איילים, צבאים אדומים וחזירי בר התגלו כמספר דומה בתוך האזור המזוהם בהשוואה לאלה שבשלוש שמורות טבע לא מזוהמות בבלארוס.
5. סוס פרא בסכנת הכחדה עושה קאמבק בזכות צ'רנוביל
אקולוגים המתמחים בחקר השפעות הקרינה על חיות הבר בצ'רנוביל, הבחינו כי סוסים של פשבאלסקי – זן בר בסכנת הכחדה שמקורו במונגוליה – משגשגים בתוך האזור של צ'רנוביל. בסוף שנות התשעים שוחררו כ -30 סוסים מזן פשבאלסקי בצד האוקראיני של האזור. תמונות של סוסים בוגרים וצעירים הראו גם כי אוכלוסיית סוסי הבר מתרחבת.
Przewalski Horses in the death zone around Chernobyl in the Ukrain in wintertime.
6. אתה יכול לאמץ גור מצ'רנוביל
מאות כלבים – צאצאי כלבים שננטשו על ידי בעליהם במהלך פינוי האתר ב- 27 באפריל 1986 – הפכו את האזור השומם לביתם. עד שנת 2018, זה היה בלתי חוקי להוציא כל בעל חיים מהאזור בגלל הסיכון לזיהום קרינה. אבל עכשיו, גורים שמנוקים מקרינה מקבלים הזדמנות למצוא בית חדש. בראש הניהול של קרן העתיד הנקייה, תוכנית הניהול והאימוץ מבטיחה כי הכלבים המשוטטים מנוקים ומחוסנים כך שהם יהיו בריאים ומוכנים לאימוץ.
