ריקי שחם – מכאן ומשם, סיפורים פיקנטיים מרחבי העולם

הרבה מיערות הגשם הממוזגים של בריטניה הושמדו – אך לפעמים הוא יכול להתחדש. המרוץ עומד על מנת למפות את מה ששורד ולהשיב את מה שאנחנו יכולים.

מעטים מבינים שבאנגליה יש אזורים של בית גידול נדיר בעולם: יערות גשם ממוזגים. לא קל להאמין לזה עד שחוזים בכמה מבתי הגידול המדהימים האלה. יערות גשם ממוזגים שופעים חיים. אחד המאפיינים המגדירים שלהם הוא נוכחותם של אפיפיטים, צמחים הגדלים על צמחים אחרים, לרוב במקומות לחים וגשומים כאלה. ביערות בקצה דרטמור, בעמקים אבודים ובערוצים תלולים-צדדיים, ניתן להבחין בענפים נוטפים טחבים, מעוטרים בחזזיות ושרכים.

אולי שמעתם על שבר האזור המפורסם ביותר באנגליה של יערות הגשם הממוזגים: Wistman’s Wood, באמצע דרטמור. אזור עשיר באלונים מסוקסים ומפותלים, שמיקומו המרוחק המשתרע בתוך נוף ערפילי מנוקד עדרי כבשים, וסיפורים על כלבי רפאים שהעניקו השראה ל "כלבם של בני בסקרוויל" של סר ארתור קונאן דויל, יש לו מוניטין גדול למדי למרות גודלו הזעיר כל כך: שמונה דונם – כארבעה מגרשי כדורגל.

יערות גשם ממוזגים, לעומת זאת, כיסו פעם חלקים גדולה בהרבה של אנגליה, ואפילו חלקים גדולים יותר מוויילס וסקוטלנד. מפה שהפיק האקדמיה כריסטופר אליס בשנת 2016 זיהתה את "האזור הביו-אקלימי" המתאים ליערות גשם ממוזגים בבריטניה – כלומר, האזורים שבהם הוא חם ולח מספיק כדי שבית גידול כזה ישגשג. אזור זה משתרע על כ- 1.5 מיליון דונם של אנגליה – כ -5% מהמדינה. לשם השוואה, כל כיסוי החורש של אנגליה כיום הוא רק 10%, ורבים מכך הם מטעי מחטניים.

במילים אחרות, אנגליה איבדה מרבית מיערות הגשם שלה. עצירת כריתת יערות טרופיים נותרה חיונית לחלוטין, משימה שהופכת לחיונית יותר בגלל עלייתם של מנהיגים פופוליסטים אנטי-ירוקים כמו בולסונארו, נשיא ברזיל. אבל בזמן שמתנהל מאבק על יערות המזונס לא הרבה יודעים שכבר השמדנו את יערות הגשם של באנגליה. רבים מיערות הגשם של אנגליה אבדו מזמן, לצרכים של חקלאים מתקופת הברונזה וכורי פח מימי הביניים. אחרים אבדו לאחרונה במדיניות ייעור מכוונת אך מוטעית באופן עמוק, שהובילה לכריתת אלונים עתיקים ומכווצים לטובת אשוח סיטקה הצומח במהירות. ובמקומות רבים בהם יערות הגשם היו פורחים באופן טבעי, רעיית יתר על ידי כבשים – ששיניהם החדות אוכלות ברעב את כל השתילים – מנעו את חזרתן.

אבל כיום שומרי הטבע מתחילים לבין שיותר חלקים של יער הגשם הממוזג באנגליה שרדו עד היום, יותר ממה שחשבו לראשונה. זה לא היה רק ​​העץ של ויסמן. יערות גשם נצמדים גם לאורך כל עמק נהר הדארט, נהרות בובי וטיין, והרבה מעבר לכך. הצוקים סביב הנהרות זרועים ערימות סלעים תלולים מדי אפילו עבור כבשים. במקום פורחים אלון, ליבנה וסוגי עצים רבים, שנובטים מפינות ונקיקים בין הסלעים, מרופדים בטחבים מוריקים, ואפיינים רבים של יערות הגשם הממוזגים, כגון החזזיות והשרכים.

במקומות אחרים, יער גשם ממוזג לא רק בצליח לשרוד, אלא אף שגשג. ב Lustleigh Cleave, מדרון תלול על נהר בובי שהיה מרעה צחיח עד לפני מאה שנה, התחדשו פלאים כמה מאות דונם של יערות גשם. ציור של פסגת לוסטלי קליב מיום 1820 מראה סלעים חשופים, ורועה רועה את צאנו בבסיסו. כיום אותה נקודה מוסתרת כל כך על ידי עצים עד שאי אפשר לזהות אותה. נראה שזכויות מרעה משותפות ננטשו, יחד עם הנוהג הישן של התנפחות – שריפת הדלעת והדשא הסגול שמרבדים שטיחים של דרטמור – ומאפשרים ליער לחזור.

אפילו "העץ של ויסמן", המוצג לעתים קרובות כל כך כשריד של תקופות הקרח, גדל משמעותית מאז התקופה הויקטוריאנית. השוואת צילומי העץ שצולמו כאשר ג'ק המרטש הילך אימים על לונדון עם תמונות Google Earth של ימינו מראה בית גידול שצמח בצורה דרמטית, הן בגודל העצים והן בגודל. יערות הגשם הנשכחים של אנגליה אינם רק עולם אבוד קדום: הם חיים, נושמים ומתרבים. כפי שג'ף גולדבלום משמיע בצורה בלתי נשכחת בפארק היורה: "החיים מוצאים דרך."

נרגש מהתגליות הללו, החליט Guy Shrubsole, אחד החוקרים העוסקים בשימור לפתוח בלוג – יערות הגשם האבודים באנגליה,  Lost Rainforests of England וביקש מאחרים להוסיף למפה של שברי יערות הגשם הממוזגים ששרדו במדינה. התגובות לא אחרו לבוא. פחות מחודש לאחר תחילתו, לבלוג היו מעל 10,000 צפיות, ונשלחתי כמעט 100 אתרי יערות גשם פוטנציאליים, מאזור האגמים לאקסמור, מעמקים נשכחים בדאלס יורקשייר אל מסרקות מבודדות בחוף דבון. אם אתה חושב שמצאת יער גשם ממוזג בקרבתך ורוצה להוסיף אותם למפה, אנא שלח לו את התמונות שלך.

מיפוי מה ששורד הוא רק החלק הראשון בפרויקט זה. השלב הבא הוא ניסיון להחזיר את יערות הגשם האבודים של אנגליה למשהו שמתקרב לתפארתם הקודמת. תהליך זה כבר מתנהל בסקוטלנד ובוויילס, שם נוצרו ארגוני צדקה ובריתות כדי להגן ולהצעיר את בתי הגידול המצומצמים שלהם ביערות הגשם. אין ספק שההתחייבות כזו לא תהיה קלה: למעשה, זו יכולה להיות עבודה לכל החיים. זה ידרוש לזהות לא רק את שברי יערות הגשם ששרדו, אלא גם את מי שבבעלותם ואת האדמה הסובבת אותם; לשכנע את בעלי הקרקעות השונים, חקלאים דיירים ופשוטי העם להפסיק לרעות את האדמות האלה, ולהשאיר אותם בצד כדי שיערות הגשם יתחדשו באופן טבעי; וזיהוי מקורות מימון כדי לתמרץ את החקלאים לעשות זאת, או לקנות את האדמה על הסף.

לממשלה תפקיד מרכזי בשיקום יערות הגשם האבודים באנגליה. היא תוכל להשתמש באסטרטגיית העץ האנגלית הקרובה שלה כדי לפתוח מימון למאמץ כזה. היא יכולה להורות לוועדת היערנות, שחוללה הרס כזה על יערות הגשם הממוזגים שלנו במאה ה -20, לתקן אותם ב -21. וזה יכול לנצל את ההזדמנות של פסגת ה- G7 הקרובה בקארביס ביי, קורנוול – שמתרחשת במקרה ממש ליד שבר של יער גשם ממוזג – כדי להתחייב על העולם העשיר לחידוש המערכות האקולוגיות הפגועות. נדרשת תנועה פופולרית – לא רק כדי להציל את יערות הגשם של האמזונס, אלא גם כדי להחזיר את יערות הגשם במקומות אחרים בעולם, ואנגליה ביניהם.

אז בפעם הבאה שאתה יוצא לטיול ביער אנגלי ומזהה שרכים הגדלים מענפים, חזזיות הנובטות כמו אלמוגים וגזעי עצים מבעבעים טחב, ייתכן שתלך דרך אחד מיערות הגשם הנשכחים של המדינה הזו. שלכם, ריקי שחם

ציפורים עושות את זה. דבורים עושות את זה. למידה על הישגי הניווט המדהימים של יצורים פראיים יכולה ללמד אותנו הרבה לאן אנו הולכים.

חתולים, עטלפים, כלבי ים, פילים, נצים אדומים, עש צועני, דיונונים, פינגווינים: במידה כזו או אחרת, כל חיה עלי אדמות יודעת לנווט – ובמידה כזו או אחרת, המדענים נשארים מבולבלים מאייך שהם עושים זאת.

למרות שאנו מפתחים תמונה ברורה יותר לאן בעלי החיים הולכים, עדיין יש לנו הרבה מה ללמוד כיצד הם מוצאים את דרכם. כי היצורים עם הטענה המהימנה שהם הנווטים הגרועים ביותר על פני כדור הארץ (אנו בני האדם) הפחיתו בהתמדה את הסיכויים שכל האחרים יגיעו לאן שהם צריכים להגיע, על ידי הפרעה למסלולים שלהם, פגיעה ביכולות איתור המסלול שלהם וביטול של היעדים שלהם. הטבע, ביצירתיות האינסופית שלה, המציא דרכים רבות לבעלי חיים להגיע מ- A ל B. ציפורים עפות, דגים שוחים, גיבונים מתנדנדים מענפי עצים, לטאות בזיליסק הולכות על מים וסלמנדרות המתכרבלות בכדור ומתגלגלות במורד. עכבישים מסוימים מסתובבים בכדורי בלון שהושתלו על ידי הבית, צפלופודים מסוימים משתמשים בהנעת סילון, וסרטנים מסוימים רוכבים על מינים אחרים. אולם, עם זאת כל בעלי החיים נעים מאותן סיבות: לאכול, לדאוג לדור ההמשך, ולברוח מטורפים. זו הפונקציה האבולוציונית של ניידות. הבעיה האבולוציונית שהיא מציגה היא שכל דבר המסוגל לנוע חייב להיות מסוגל לנווט – למצוא את אותה ארוחה, את אותו בן זוג ואת אותו מקום מסתור, שלא לדבר על הדרך חזרה הביתה.

כמה דוגמאות מרשימות ליכולת זו ידועות באופן נרחב. דגי סלמון שעוזבים את זרם הנחל בו נולדו חודשים ספורים לאחר הבקיעה יכולים לחזור בדיוק לאותו המקום אחרי שנים באוקיאנוס, כשלעתים הם חוצים תשע מאות מייל, ומטפסים לגובה שבעת אלפים מטרים לשם כך. יונות הבית יכולות לחזור לביתן שלהן יותר מאלף קילומטרים משם, תעוזה ניווטית שזוכה להערצה כבר עידנים. כבר לפני חמשת אלפים שנה, המצרים השתמשו בהם כסוג של דואר אווירי מוקדם.

בכל חורף, בן למשפחת העורבים, מפצח האגוזים של קלארק, משחזר את האוכל ששמר בעבר לפני יותר ממאה קילומטרים רבועים עד ששת אלפים מקומות נפרדים. לובסטרי סלע נודדים בהמוניהם ממים קרים יותר לחמים יותר ושומרים על מסלול ישר לחלוטין, למרות זרמים חזקים ורצפת האוקיינוס ​​הלא אחידה.

וכמובן מעשי הניווט הגדולים ביותר בממלכת החי: הנדידות למרחקים ארוכים שמבצעים מיני ציפורים רבים. אווזים הבר מקנדה חוצים את שמי הצפון, קריאותיהם מסמנות את בוא הסתיו והאביב. הם נוסעים ביום, בלהקות בין-דוריות, כאשר הציפורים הצעירות ביותר לומדות את הדרך מהזקנים. לעומת זאת, מרבית העופות הנודדים מטיילים בלילה, בכוחות עצמם, בהתאם למסלול פרטי. בשיא עונת הנדידה, יותר ממיליון מהם עשויים לעבור מדי שעה מעל ראשינו לאחר רדת החשיכה. האווז בעל הראש, הנודד מדי שנה ממרכז אסיה להודו השפלה, בגבהים המתחרים באלה של מטוסים מסחריים; בשנת 1953, כאשר טנזינג נורגי ואדמונד הילרי עלו לראשונה להר. אוורסט, חבר בצוות שלהם הרים את עיניו מהמדרונות וצפה באווזים בעלי ראש מתנוסס מעל הפסגה. או השחפית הארקטית המטילה את ביציה בצפון הרחוק אך חורפת על חוף אנטארקטיקה, במסעות שנתיים העולים על חמישים אלף מיילים. זה גורם לנדידה של ארבעת אלפים הקילומטרים של יונק הדבש להיראות לא מרשימה בהשוואה, עד שאתה מבין שהנוסע המסוים הזה שוקל רק סביב עשירית האונקיה. התדהמה היא לא רק שציפור בגודל כזה יכולה להשלים הפלגה כזו, רוחות סוערות וסופות רעמים, וכל זה שיצור כל כך זעיר יכול להכיל G.P.S. חזק מספיק כדי לשמור על המסלול.

באופן כללי לכל בעלי החיים האלה יש פיזיולוגיה היכולה להכיל מערכת ניווט המסוגלת למסעות כאלה. ציפור הנודדת למרחקים ארוכים חייבת לשמור על מסלולה ביום ובלילה, בכל מזג אוויר, לעיתים ללא ציוני דרך באופק. אם המסעות אורכים יותר ממספר ימים, עליה לפצות על העובדה שלמעשה כל מה שהיא יכולה להשתמש בו כדי להישאר באותו הכיוון משתנה ללא הרף, מגובה השמש לאורך היום וקבוצות הכוכבים מעל בלילה. ועליה לדעת היכן נמצא היעד בהשוואה למיקומה הנוכחי. מינים אחרים שעושים מסעות אחרים נתקלים בקשיים נוספים: כיצד לנווט מתחת לאדמה לחלוטין, או כיצד לנווט מתחת למימיו של אוקיינוס עצום ולכאורה לא מובחן.

בעלי חיים רבים מנווטים באמצעות חושים הזרים לנו. יונים, לווייתנים וג'ירפות, בין היתר, יכולים לזהות אינפרא-סאונד – גלי קול בתדר נמוך שעוברים מאות קילומטרים באוויר ואף רחוק יותר במים. צלופחים וכרישים יכולים לחוש בשדות חשמליים ולמצוא את דרכם מתחת למים באמצעות חתימות חשמליות. ובעלי חיים רבים, החל מזבובונים ושרימפסים ולטאות ועטלפים, יכולים לתפוס את קיטוב האור, רמז ניווט מועיל שבין היתר יכול לשמש לקביעת מיקום השמש בימים מעוננים.

לחיות מסוימות יש בבירור מפה או "חוש מפה" – מודעות, מקורית מסתורית, לאן הם מושווים לאן הם הולכים. עבור חלק מאותם בעלי חיים, קואורדינטות גיאוגרפיות מסוימות הן פשוט חלק מהירושה האבולוציונית שלהן. כל אותן ציפורים שיוצאות לנדידות הראשונות שלהן לבדן חייבות איכשהו לדעת באופן אינסטינקטיבי לאן הן הולכות.

איך הם עושים את זה? נכון לעכשיו, התיאוריה המשכנעת ביותר היא שהם עושים שימוש בשדה המגנטי של כדור הארץ. כאשר מדענים חיפשו הסבר לממצאים כאלה ודומים, הם מצאו משקעים קטנים של מגנטיט, המגנטיים ביותר מבין המינרלים הטבעיים של כדור הארץ, במקורם של ציפורים רבות, כמו גם בדולפינים, צבים, חיידקים ויצורים אחרים. אך ישנם עוד תאוריות ומחקרים רבים מספור על השיטות בהם בעלי החיים מנווטים,  והיכולות הפיזיולוגיות, הכימיות והפיזיקאליות המופלאות העומדות לרשותם.

וכל הדוגמאות הללו הם טיעונים להמשך חידוד ההבנה שלנו לגבי יכולות הניווט של בעלי החיים. חלק ממה שאנחנו עומדים ללמוד עשוי להיות קריטי קיומי, לא רק עבור מינים אחרים אלא במיוחד עבור עצמנו. התובנה העיקרית שיש ללמוד מאייך שבעלי חיים אחרים עושים את דרכם ברחבי העולם אינה נוגעת להתנהגותם אלא להתנהגות שלנו: מציאת הדרך שעלינו ללמוד לעשות כעת אינה גיאוגרפית אלא מוסרית.

נסיעה טובה,

שלכם, ריקי שחם

החל מסוף אפריל או תחילת מאי, ברגע שהאדמה תהיה חמה מספיק, מיליארדי ציקדות ייראו על פני תריסר מדינות בארצות הברית. בעוד כמה שבועות יתקיים מחזה טבעי בכל רחבי ארצות הברית – כזה שלא נמצא בשום מקום אחר בעולם. מיליארדי ציקדות שעברו שנים בצמיחה סבלנית בחושך מוחלט, יופיעו סוף סוף, באופן מסונכרן, למסיבה סוערת בשמש.

עברו 17 שנה, והחרקים התקופתיים, הידועים גם בשם ברוד X, חזרו. הם נמצאים בחושך, ניזונים משורשים, פשוט חיים את חייהם הטובים ביותר עד שהזמן יתאים. ואז הם מחליטים שאולי הגיע הזמן לעלות ולמצוא בן זוג.

החל מסוף אפריל או תחילת מאי, ברגע שהאדמה תהיה חמה מספיק, מיליארדי ציקדות ברוד אקס ייראו על פני תריסר מדינות, המשתרעות מאילינוי למערב, ג'ורג'יה מדרום, וניו יורק לצפון מזרח. הציקדות הצעירות, המכונות נימפות, עושות את דרכן מן האדמה ומטפסות מעלה כדי להשיל את עורן בפעם האחרונה ולהפוך למבוגרים. יהיה להם רק כמה שבועות לשיר, להזדווג ולהתחיל את המחזור שוב.

ישנם שבעה מינים של ציקדות תקופתיות בצפון אמריקה. ארבעה מינים חיים במחזור של 13 שנים, ושלושה במשך 17 שנים. הופעת השנה היא קבוצה המכילה את כל שלושת המינים בני 17 השנים, שנקראת גם בשם ברוד X.

מרבית הציקדות אינם עושים כניסה כה דרמטית על פני האדמה, למרות שלוקח להם שנתיים עד חמש שנים לגדול, לפחות כמה מבוגרים מהמינים השנתיים הללו מופיעים מדי קיץ, ובכמות קטנה בהרבה. מינים תקופתיים, בהם לכולם באופן עקבי אותו מחזור חיים לא ארוך, המגיע לשיאו בהופעה המונית, הם נדירים להפליא. והציקדות הם החרקים היחידים שהתפתחו כדי לחיות כך.

למה? חלק מהתשובה טמון מתחת לגיליונות של קרח עתיק. בתקופות הקרחונים של כמה מיליוני השנים האחרונות, הם ככל הנראה האריכו את מחזורי חייהם, מכיוון שעונת הגידול הייתה קצרה מכדי להשלים את ההתפתחות שלהם. הסיבה השנייה קשורה לאסטרטגיית ההישרדות שלהם מעל הקרקע, כהתגוננות מפני טורפים. ההסבר המקובל כיום למחזוריות משונה זו היא של ניצחון במרוץ החימוש טורף- נטרף. כאשר המחזוריות של מין נטרף היא שנתית, הטורף יתאים עצמו בקלות יחסית ויאמץ מחזוריות דומה. מספרים ראשוניים גדולים כמו 13 ו – 17 מקשים מאוד על טורף פוטנציאלי להתאים את עצמו למחזוריות הנטרף. כל מחזוריות מלבד 13 ו-17 תשאיר את הטורף ללא מזון שנים ארוכות ותביא להכחדתו. אם כך, נותרו רק טורפים מזדמנים המהווים מכשול לציקדה ששהתה מתחת לאדמה 13 (או 17) שנים. עם מכשול זה מתמודדות הציקדות באמצעות מספריהן העצומים. מאחר ואוכלוסיות שלמות צצות מהאדמה בבת אחת, אף טורף, מוכשר ככל שיהיה לא יצליח לפגוע ביציבות האוכלוסייה.

הציקדות זקוקות לעצים כדי להטיל עליהם ביצים ולהאכיל אותם, ולכן כריתת יערות היא הרסנית עבורם. הציקדות התקופתיות הן חלק מכריע במערכת האקולוגית. הנימפות הן מזון לבעלי חיים החיים מתחת לאדמה, והמבוגרים מאכילים כל טורף באזור. אפילו הציקדות הרבות שלא נאכלו מחזירות לעצים, כשהם מתפוררים הם הופכים לדשן בעצם.

אין שום בעיה לצאת לטבע ולצפות בתופעה הייחודית הזאת. אלפי בעלי החיים הקטנים שמזמזמים סביב עשויים ליצור תחושת אי נוחות לכמה מאתנו, בשל הרעש העצום שהן עושות. שירי החיזור ההמוניים שלהן עשויים להגיע לכדי 100 דציבלים (משהו כמו כביש סואן), אבל הציקדות אינן מזיקות. הציקדות עדינות מאוד, הן לא נושכות ולא עוקצות. הן לא נמשכות לאנשים; הן נמשכות לרעשים.

על ידי העלאת תמונות של הציקדות והקלטות משיריהם, המטיילים בטבע יכולים לעזור למפות את טווח הגידול של הציקדות מסוג ברוד X, לעקוב אחר אוכלוסייתם ולגלות ממקור ראשון עוד אחד מפלאי עולם החרקים הטבעי.

שלכם, ריקי שחם.

סיפור על חמצן, התפתחות וגורל הפלנטה שלנו. זה גם סיפור על אבולוציה, שהיא מחלקת המחקר והפיתוח של הטבע. וכיצד האבולוציה מנסה להמציא פתרונות. אך לעיתים לפתרונות אלה יש השלכות בלתי צפויות. איך הציפורים קיבלו ריאות כה גדולות? הם ירשו אותם מהדינוזאורים. אבל מדוע הדינוזאורים קיבלו אותם?

מה עושים האווזים בלונדון בינואר? בחורף הם גרים בדרך כלל באמצע הודו, ובקיץ הם גרים בקזחסטן או במונגוליה. אם אתה מסתכל על מפת כדור הארץ, אתה יכול לראות את המחסום בין קזחסטן להודו, הוא רכס הרי ההימלאיה, הגבוה בעולם. מדי שנה נודדים מיליוני אווזים מעל ההימלאיה, והם עושים זאת מזה מיליוני שנים. הם נצפו עפים בגובה 28,000 רגל. הם טסו מעל הר האוורסט! איך הם עושים את זה?

נראה שהתשובה היא שלאווזי הבר, כמו לכל הציפורים – יונקי דבש, יענים, יונים – יש ריאות יעילות במיוחד. זה גורם לריאות שלנו – ולריאות של כל היונקים – להראות פרימיטיביים. כל היונקים, כולל אותנו, נושמים פנימה דרך אותו פתח שאנו נושמים החוצה. האם אתה יכול לדמיין מה אם מערכת העיכול שלנו הייתה עובדת באותה צורה? מה אם האוכל שהכנסנו לפה, לאחר העיכול, ייצא באותה דרך? זה לא נושא לחשוב עליו! למרבה המזל, לצורך העיכול, יש לנו הפרדה פנימה והחוצה. וזה מה שיש לציפורים עם הריאות: נקודה פנימה ונקודה החוצה. יש להם גם שקיות אוויר וחללים חלולים בעצמותיהם. כאשר הם נושמים פנימה, מחצית מהאוויר הטוב (עם חמצן) נכנס למרחבים חלולים אלה, והחצי השני נכנס לריאותיהם דרך הכניסה האחורית. כאשר הם נושמים החוצה, האוויר הטוב שנאגר במקומות החלולים נכנס כעת לריאותיהם דרך אותה הכניסה האחורית, והאוויר הרע (פחמן דו חמצני ואדי מים) נדחק החוצה מהיציאה הקדמית. כך שזה לא משנה אם ציפורים נושמות פנימה או החוצה: אוויר טוב תמיד הולך בכיוון אחד דרך הריאות שלהן, דוחף את כל האוויר הרע החוצה לפניו.

איך הציפורים קיבלו ריאות כה גדולות? הם ירשו אותם מהדינוזאורים. ציפורים הן דינוזאורים! אז, לדינוזאורים הייתה מערכת ריאות יעילה במיוחד, והם צעדו בהצלחה על כדור הארץ כמין הדומיננטי, החל לפני כ – 250  מיליון שנה ועד לפני כ – 65 מיליון שנה. אבל למה מלכתחילה הייתה לדינוזאורים מערכת ריאות העל הזו? כדי לענות על כך, עלינו לחזור אחורה, כאשר צמחים יצאו מהאוקיאנוס ליבשה, לפני כ – 450 מיליון שנה. קודם לכן חיי הצומח חיו רק באוקיאנוס: פני האדמה היו מדבר. כשראו הזדמנות, כמה צמחים חלוצים התכנסו ואמרו: "בואו נלך!" ונדדו מעלה ליבשה. אבל ברגע שהצמחים יצאו מהמים, הם גילו משהו שמעולם לא נאלצו להתמודד איתו באוקיאנוס: כוח המשיכה. באוקיאנוס, אם אתה צמח, אתה יכול פשוט לצוף, מכיוון שצפיפות הצמח אינה שונה כל כך ממים. מחוץ לאוקיאנוס, צפיפות הצמח גדולה הרבה יותר מאוויר, ולכן כוח המשיכה יכול למשוך אותו מטה. אז במשך עשרות רבות של מיליוני שנים, הצמחים ביבשה נאלצו להידבק כמו טחב למשטחי הסלעים. אך ברור שבאיזשהו שלב החליטו לקרוא תיגר על כוח המשיכה, שמעולם לא היינו צריכים להתמודד עם זה באוקיאנוס, אך ביבשה היווה בעיה.

מדוע כוח הכבידה היה בעיה עבור הצמחים? הם רצו לעשות את מה שהם עשו באוקיאנוס, וזה לספוג הרבה אור שמש, והדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא להיות גבעול ארוך ואז לקבל ענפים עם עלים בקצה הענפים ולמקסם את פוטנציאל לספיגת אור שמש. זה לקח כמיליון שנה, אך לבסוף מעבדת האבולוציה פיתחה את הלגינין, מולקולה נוקשה העשויה מפחמן ומימן. אם הצמח יספוג אותו לתאי גופו, הוא יקיים אינטראקציה עם מולקולות התאית התקינות שכבר יש לו, וזה ייצור מבנה יציב מאוד שיאפשר לתאים שלו להיות כמו לבנים, כך שהצמחים יוכלו לערום תא אחד על גבי השני, ולהגיע גבוה ככל שירצו. אז הצמחים בלעו את הליגנין בשמחה, ובוודאי שזה עבד בדיוק כמו שהאבולוציה תכננה, ותוך זמן קצר גבעולים, גזעים, ענפים, שורשים, עלים החלו לצוץ בכל רחבי כדור הארץ. ובאותה תקופה גם לא היה נדיר לראות צמחים בגובה של 300 מטר!

הבעיה היחידה הייתה שכאשר אחד העצים האלה הגיע לסוף חייו הטבעיים, חיידקים ונבגי פטרייה התכוננו לפרק אותו, וחידדו את הסכינים. אבל כשהגיעו לליגנין, הסכינים שלהם נתקעו: הם לא הצליחו לעכל את הליגנין. הדבר שהפך את הליגנין לחזק הביס את החיידקים והפטריות אז. אז הם אכלו את כל החלקים הרכים של הצמח והשאירו את העצמות, כלומר: הליגנין. בסופו של דבר עץ אחר ימות וייפול על גבי הראשון, ואז אותו הדבר היה קורה שוב, ועוד אחד ועוד אחד, וזה המשיך ככה במשך מאות אלפי, מיליונים, עשרות מיליוני שנים. בסופו של דבר, למעלה מ – 100 מיליון שנה של עצים ושרכים מתים וליגנין לא מעוכל הופקדו מתחת לפני האדמה. אנו מכנים את הזמן שרוב זה קרה עידן הפחמן. אך להתפתחות האבולוציונית יש גם השלכות לא צפויות. ובכן, פיקדון זה של ליגנין ייצר גל חמצן באטמוספירה. מכיוון שלכל אטום פחמימנים שנכנס לכדור הארץ, אטום חמצן אינו מנוצל בתהליך הריקבון. כמויות אדירות של פחמן (ליגנין) נכנסו לכדור הארץ, וכך הצטברו כמויות אדירות של חמצן באטמוספירה. כיום חמצן הוא 21 אחוז מהאטמוספירה. אבל לפני כ – 300 מיליון שנה חמצן היה הרבה יותר מ – 30%. היה כל כך הרבה חמצן, שחרקים, שיש להם דרכי נשימה מאוד לא יעילות, הצליחו להיות עצומים. לשפיריות היו מוטות כנפיים של שלושה מטרים. לדו-חיים – צפרדעים וכאלה – יש ריאות לא יעילות, והם הצליחו להיות גדולים כמו שולחנות אוכל.

כעת התרחש מצב מסוכן מכיוון שרמות החמצן עלו מדי שנה והן עשויות להיות כעת על 35 אחוזים. עם ליגנין שאינו ניתן לעיכול, אין שום דבר שמונע ממנו להמשיך לעלות. מעבר ל 40% חמצן מכת ברק תגרום לכל האטמוספירה להתלקח, וכל הניסוי של החיים על כדור הארץ יסתיים. במשך מיליון שנה רמות החמצן ממשיכות לעלות. לבסוף, יש תא פטרייתי גאוני אחד שמתעורר באמצע הלילה וחושב, "יש לי את זה!" במשך כל 100 מיליון השנים הללו, מאז המצאת הליגנין, החיידקים ניסו ללעוס אותו, ופשוט לא הייתה להם את היכולת לעשות את זה: זה קשה מדי והם היו רכים מדי. אבל נבגי הפטריות הבינו מה עליהם לעשות. הם נאלצו למסור אנזים כימי מיוחד הממיס את הליגנין ומפרק אותו לחלקים קטנים יותר חיצונית. וכך המציאו ריקבון יבש.

תהליך הריקבון מושך חמצן מהאטמוספרה וקושר אותו לפחמימנים, ומשחרר כתוצאה פחמן דו חמצני (CO2) ומים (H2O). זה מה שקורה כשעץ נשרף (חמצון מהיר מאוד), כשאנחנו מעכלים מזון (חמצון מתון), וכשחומר אורגני מתפורר (חמצון איטי).

לאחר שהובן סוד אופן החמצון של ליגנין, נבגים פטרייתיים וחיידקים החלו לפרק את כל העץ המת שעדיין לא היה מאובן, תוך שימוש בחמצן תוך כדי כך, וכך החמצן באטמוספירה החל לרדת במהירות. זה עבר משיא של מעל 30 אחוזים בתקופת הפחמן (לפני 300 מיליון שנה) לסביבות 12 אחוז בסוף התקופה הפרמית (לפני 250 מיליון שנה). אלה היו חדשות רעות לרוב החיים על פני כדור הארץ, מכיוון שהם התמכרו לרמת החמצן הגבוהה באופן חריג. תשעים וחמישה אחוזים מכל החיים על פני כדור הארץ מתו, נחנקים מאטמוספירה דלה בחמצן. זה היה אירוע ההכחדה הגדול ביותר בתולדות החיים על פני כדור הארץ.

חלק מחמשת האחוזים מצורות החיים שהצליחו לשרוד, בפיתוח אבולוציוני שלקח כמה מיליוני שנים עיצבו את הדבר המסובך מאוד הזה, מערכת ריאות עם נקודת כניסה ונקודת יציאה, עם עצמות חלולות ושקי אוויר לאחסון זמני של חמצן מהאוויר. זה היה יעיל במיוחד בהשוואה לכל מערכת ריאות קודמת ועשה שימוש מיטבי בחמצן המוגבל.

בעלי החיים שקיבלו את המתנה הזו מהאבולוציה היו הדינוזאורים. הריאות החדשות שלהם היו יעילות כל כך, שכאשר רמות החמצן התגנבו לאט לאט עד 20 אחוזים בעשרות רבות של מיליוני השנים הבאות, דינוזאורים הצליחו להגיע לגדלים אדירים. הריאות הסופר-יעילות של דינוזאורים רבים יכולים להעביר חמצן לכל חלק בגופם המסיבי. והעצמות החלולות סייעו להפחתת משקלם הכללי. וכאשר העופות התפתחו מהדינוזאורים הם הצליחו לעשות שימוש טוב מאוד במערכת הריאות היעילה ביותר הזו. אז זה הסיפור כיצד הדינוזאורים גדלו כל כך, ולמה אווזי הבר יכולים לעוף מעל ההימלאיה!

אך זה לא סוף הסיפור. כי יום אחד נכנס לתמונה פרימאט חכם מאוד, או כך לפחות הוא החשיב את עצמו, והכוונה היא שזה אנו בני האדם. לפני כ – 400 שנה מצא אותו פרימאט גאון שהוא יכול לחפור מתחת לפני האדמה ולחלץ את הליגנין המאובן הזה, שהפך לפחם ולשרוף אותו כדי לשחרר את האנרגיה שנלכדה כשהופקדה שם לראשונה. זה אפשר לציביליזציה לצמוח בקצב פנומנלי. זה היה סיפור הצלחה משמח פעם. עכשיו זה התחיל להיות בעיה גדולה.

תשעים אחוז מכל הדלקים המאובנים – פחם, נפט, גז – שאנו שורפים היום הופקדו בתקופות הדבונית, הפחמנית והפרמית. כל אותו פחמימן משוחרר כעת לאטמוספרה. כל הציוויליזציה שלנו מבוססת על שריפת דלקים מאובנים, שהיא תוצאה של מבנה הליגנין, וחוסר יכולתם של מיקרואורגניזמים – חיידקים ופטריות – מהעבר הרחוק מאוד לפרק אותו. מה שמביא אותנו לבעיה הגדולה שלנו. על ידי שריפת כל הדלקים המאובנים הללו אנו משחררים פחמן דו חמצני לאטמוספירה בקצב מהיר פי 500,000 מכפי שהופקד מלכתחילה. זה גורם לאטמוספירה של כדור הארץ להתחמם כל כך מהר עד שהיא תפגע בקרוב, אולי אף בצורה קטלנית, כפי שאנו כבר יכולים להיות עדים לתהליך ההרסני.

אלא אם כן, הציוויליזציה שלנו תגלה פתרון. ואם לא נפתור זאת, אז האבולוציה כדרכה תפתור זאת במקומנו, ותמצא את הנוסחה הנכונה, אבל אז כבר לא בטוח שנהיה בצד הנכון של המשוואה.

אז זה המקום שאנחנו נמצאים בו עכשיו. ולוואי שנשכיל לעבוד באותה המעבדה עם כוחות הטבע האדירים, ולא חלילה כנגדם. לחיי האבולוציה!

שלכם, ריקי שחם.

שיר ציפורים חדש מתפשט כמו אש בקרב דרורים לבן-גרון, בקנה מידה שלא ראו מדענים קודם לכן.

ציפורים לעיתים רחוקות משנות את המנגינות הקטנות שלהן, וכאשר הן עושות זאת, זה בדרך כלל מוגבל לסביבה המקומית, שם גרסאות שיר קטנות בעצם הופכות לדיאלקטים אזוריים. מחקר חדש מתאר חריג יוצא דופן לכלל זה, שבו שיר המושר על ידי דרורים לבן-גרון מתפשט ברחבי קנדה בקצב חסר תקדים. יתרה מכך, נראה כי השיר החדש מחליף את המנגינה הקיימת, המתוארכת עוד משנות השישים.

ציפורים שרות כדי לסמן את שטחן ולמשוך בני זוג פוטנציאליים. באופן מסורתי, דרורים לבן-גרון במערב ומרכז קנדה שרים שיר המובחן בסיומו בן שלוש הצלילים. השיר החדש, שהתחיל ככל הנראה כניב אזורי בשלב כלשהו בין השנים 1960 ל -2000, כולל סיום ייחודי של שני תווים, והוא לוקח בסערה את קהילת הדרורים. מה שהופך את הסוף החדש לוויראלי כל כך הוא תעלומה עבור מחברי המחקר מאוניברסיטת צפון קולומביה הבריטית.

"השירים האלה נלמדים – אחרת גרסאות חדשות לא יתעוררו ולא יתפשטו. איפה שזה התחיל יכול היה להיות ציפור אחת, אבל לאחר מכן המנגינה נלמדת על ידי עוד ציפורים, והם היו יוצרים מורים לעופות אחרים. זה לא יתפשט מעוף אחד."

השיר החדש, שנשמע כעת מקולומביה הבריטית עד מרכז אונטריו – מרחק של יותר מ 3,000  ק"מ, התפשט בין השנים 2000 ל 2019, על פי המחקר. המנגינה הישנה נמצאת כעת בסכנת הכחדה.

תרומתם של צפרים חובבים הייתה חלק בלתי נפרד מהמחקר. הקלטות שדה של דרורים לבן-גרון הועלו למאגר מקוון בשם eBird, המאפשר למדענים לעקוב אחר התפשטות הכפילה החדשה לאורך זמן ומרחב.

תוצאות המחקר, שכלל הקלטות רבות של הלהקות המכונפות, הראו כי השיר מקורו ככל הנראה ממערב להרי הרוקי, שם הוא היה להיט מוחלט כבר שנים, והתפשט בהתמדה ובמהירות מזרחה. עד שנת 2014 כל דרור לבן-גרון באלברטה שר את הכפילה החדשה, כאשר אוכלוסיות ציפורים נכבדות באונטריו גם ציצו את המנגינה המאושרת.

נראה כי שטחי חורף של הדרורים הם גורם מרכזי בהסבר כיצד המנגינה החדשה התפשטה במהירות כה גדולה על פני שטח גיאוגרפי כה גדול. זכרים צעירים מגיעים לאזורי החורף שלהם ומתערבבים עם דרורים ממקומות שונים בארץ. כאן, הציפורים הצעירות לומדות את המנגינה החדשה ומחזירות אותה לשטחי ההזדווגות שלהן, שם היא נקלטת על ידי דרורים אחרים. לומר שהלחן החדש הופך לוויראלי זו הערכה מדויקת למדי.

מדוע שיר הציפורים החדש כה מרתק נותרה שאלה ללא מענה. יכול להיות שהנקבות נמשכות לשירים שאינם מוכרים להן. נראה כי הדרורים הללו עשויים להעדיף לאמץ גרסאות שיר מעט חדשניות יותר מאשר השיר הנפוץ. עם זאת, נראה כי זה חייב להתאים לתבנית כלשהי, מכיוון שלעתים אתה נתקל בזכרים ששרים גרסאות אחרות שאינן תופסות.

אך נראה שהדרורים כבר מתעייפים מהשיר החדש. לאחרונה הוא מתחלף בגרסה חדשה בקולומביה הבריטית. החוקרים מקווים ללמוד עוד את שירי הציפורים האלה כדי לראות אם דרורי נקבה באמת מגיבות למנגינות חדשות, בתהליך שנראה כי הוא דורש חידושים מוסיקליים מתמשכים בקרב ציפורים מדהימות אלה.

אז הנה עוד משהו שאנו יכולים ללמוד אף מציפור קטנה, לא להיות תקועים כל החיים באותה המנגינה.

שלכם, ריקי שחם.

כשאתה חושב על ביל גייטס, אתה בטח חושב על טכנולוגיה, ולא על אדמות חקלאיות. ועדיין, כפי שנחשף לאחרונה ב- The Land Report, מנכ"ל מיקרוסופט לשעבר הוא הבעלים הגדול ביותר של שטחים חקלאיים בארצות הברית. ביל גייטס ואשתו מלינדה מחזיקים 242,000 דונם עצומים ב 18 מדינות. האדמות מוחזקות על ידי Cascade Investment, חברת האחזקות שמשפחת גייטס משתמשת בה למגוון השקעות.

החקלאות היא גם אזור התמקדות מרכזי עבור קרן ביל ומלינדה גייטס, קרן הצדקה המסיבית המנוהלת על ידי גייטס ואשתו. הקרן שואפת "לתמוך בטרנספורמציה חקלאית כוללת בהובלת המדינה ברחבי אפריקה שמדרום לסהרה ודרום אסיה", על פי אתר האינטרנט שלה. עמותה המקדמת סטנדרטים של חקלאות בת קיימא, ועליית החקלאות החכמה יותר.

אמנם זה עשוי להיות מפתיע שמיליארדר טק יהיה גם בעל האדמות החקלאיות הגדול ביותר במדינה, אבל זה לא העניין היחיד גייטס מגלה בחקלאות. בשנת 2008 הודיעה קרן ביל ומלינדה גייטס על מענקים בסך של 306 מיליון דולר לקידום חקלאות בתשואה גבוהה ובת קיימא בקרב חקלאים זעירים באפריקה שמדרום לסהרה ובדרום אסיה. הקרן השקיעה עוד בפיתוח וריבוי של "גידולי על" העמידים בפני שינויי אקלים ופרות חלב בעלות תפוקה גבוהה יותר.

בשנה שעברה, קרן ביל ומלינדה גייטס הודיעה על הקמתה של עמותה חקלאית חדשה של ביל ומלינדה גייטס, הידועה גם בשמה Gates Ag One. המטרה של עמותה זו היא לספק לחקלאים קטנים במדינות מסוימות את הכלים הדרושים להפקת יבולים נוספים ולהסתגלות לשינויי האקלים.

הסיבה לבסיס היא שהתשואה בחוות באפריקה שמדרום לסהרה ובדרום אסיה נמוכה ממה שהושג בשאר העולם. גייטס מתעניין זה מכבר בדרכים שבהן התקדמות פשוטה בטכניקות חקלאיות יכולה לשפר באופן דרמטי את איכות החיים באזורים מתפתחים. הוא דיבר בעבר ב  Gates Notes, הבלוג האישי שלו, על הערך הכלכלי של חקלאים המגדלים מזונות שונים.

גייטס משתתף פעיל בחידושים שעשויים להגביר את ייצור המזון ולהפחית את בזבוז המזון, ובייצור סטנדרט אוניברסלי לחקלאות בת קיימא. השקעה בשטחים חקלאיים יכולה להיות דרך להשתתף באחד הדאגות הגדולות ביותר על פני כדור הארץ: הזנת העולם.

בעזרת הקרן שהקימו, ביל ומלינדה גייטס משתמשים במדע וטכנולוגיה כדי להשיג מספר יעדים ראויים – כולל מעבר של מיליוני אנשים מתוך עוני, שיפור בריאותם ורווחתם של אנשים, והקפדה על כך שלכל האנשים תהיה גישה להזדמנויות הדרושות להצליח בבית הספר ובחיים. ואחזקות השטחים החקלאיים הן חלק מהשאיפה למטרות ראויות לשבח.

גייטס מתמקד במחקר המסייע לחקלאים קטנים להחזיק את עצמם ולהסתגל לשינויי האקלים, ולהפוך את ייצור המזון במדינות בעלות הכנסה נמוכה ובינונית לפורה יותר, מתוך גישה של גמישות וקיימות.

שלכם, ריקי שחם.

הרעיון של עיר ספוגים הוא פשוט – במקום להשתמש בבטון לניתוב מי גשמים, אתה עובד עם הטבע כדי לספוג, לנקות ולהשתמש במים.

"שיטפונות אינם אויבים," מסביר פרופסור קונגג'יאן יו. "אנחנו יכולים להתיידד עם שיטפונות. אנחנו יכולים להתיידד עם מים."

"מה שעשינו עד היום היה שגוי לחלוטין", הוא אומר. הוא חזר לסין לאחר שלמד אדריכלות נוף באוניברסיטת הרווארד בארה"ב, נחוש להתמודד עם אחת הבעיות הגדולות ביותר העומדות בפני ערים.

הפתרון שלו היה לעבוד עם הטבע ולא נגדו.

טרסות ידידותיות לסביבה מאפשרות לקרקע ומים להיפגש", מסביר קונגג'יאן, או "אדריכל ערי הספוג" כידוע.

במהלך העונה היבשה, טרסה מהווה פארק להנאת התושבים. אך בעונת הגשמים היא יכולה להיות מוצפת על ידי הזרימה הטבעית ולהגן על העיר ללא צורך בתשתיות אפורות כמו קירות כנגד שיטפון או דייקים.

לא זו בלבד שזה שומר על העיר על ידי עבודה עם הטבע, אלא שהמים נקיים, צמחייה יכולה לצמוח ונוצר בית גידול לחיות בר.

לא מדובר רק בשטחי ביצות וגדות נהר משוחזרות. ערי ספוג כוללות גם קירות וגגות ירוקים, מדרכות חדירות ובניינים ירוקים.

הכול התחיל בעיר סינית אחת בלבד, לפני 20 שנה.

כיום, 250 מקומות במדינה עובדים עם קונג'יאן וצוותו, כמו גם אזורים עירוניים בכל מקום מארה"ב ורוסיה ועד אינדונזיה.

זו תשובה גלובלית מטבעה לבעיה הפוגעת במגוון מקומות, הוא מאמין. "הפתרון המבוסס על אקולוגיה או על בסיס טבע יכול להיות פתרון ברמה העולמית."

שלכם, ריקי שחם.

A group of deer pass through a yard in New Hope, Pennsylvania. Photo by Mel Evans/AP

אוכלוסיית הצבאים במזרח ארה"ב התפוצצה וערים מנסות להשתלט עליה. אך האפשרויות העומדות בפניהן מוגבלות.

לפני עשור, צבאים היו מראה נדיר בסטטן איילנד. צבי לבן זנב נחשבים שנטשו את האי בסוף המאה ה -19, ונדחפו על ידי התפתחות האדם לשטח פתוח בניו ג'רזי הסמוכה. בשנת 2008 אוכלוסיית הצבאים המשוערת ברובע באורך 60 מ"ר של העיר ניו יורק הייתה רק 24.

ואז הצבי חזר, שחה על פני מפרץ ארתור קיל וראריטן מניו ג'רזי בחיפוש אחר בית גידול חדש. והם התרבו במהירות. סקר אווירי בקרב אוכלוסיית הצבאים בשנת 2014 העמיד אותו על 793. עד שנת 2017 ההערכה החדשה הייתה בין 1,918 ל -2,188, עלייה של 9,000 אחוזים בתוך תשע שנים בלבד.

A deer runs across the road in Pittsburg, New Hampshire. Photo by Jim Cole/AP

בדרגות שונות, עיירות וערים ברחבי צפון מזרח רואות התחדשות מתמשכת של אוכלוסיות צבאים בעשורים האחרונים, ככל שדפוסי הפרברים העמיקו ודרכי הציד דעכו. אם אתה גר במקום אחר מחוץ למרכז העירוני, כנראה שמת לב למגמה זו בעצמך.

צבאים חמודים. כולנו בכינו בסרט "במבי". אז מה הבעיה?

ובכן, יש כמה. צבאים רעבים יאכלו (או ירמסו) כמעט כל דבר בגינה, ויהפכו למזיק עבור בעלי בתים עירוניים ופרבריים. גלישת יתר של צבאים מדלדלת את תחתי החורש, ומאיימת על בית הגידול של ציפורים ועל התחדשות העצים. וכאשר צבאים משוטטים בדרך, התוצאות לא כל כך חמודות. על פי המבטח State Farm, כ -1.25 מיליון התנגשויות בין מכוניות לצבאים, איילים ואיילים מדי שנה בארצות הברית, ואלה גורמים לכ -150 הרוגים בבני אדם, ואינספור מקרי מוות בבעלי חיים, בכל שנה.

למרות כל המאמצים המקומיים להוריד את מספר הצבאים, תושבי שכונות גדושות צבאים לא צריכים לצפות שדברים ישתנו הרבה בקרוב.

"צבאים הם מה שאנו מחשיבים כמין קצה", אומר דייוויד דרייק, מומחה לחיות בר באוניברסיטת ויסקונסין – מדיסון. "כל מקום שיש בו שני סוגי צמחייה או יותר מתחברים יחד – אזור מיוער ושכונת מגורים או שדה – זה שולי צמחייה. אם אתה חושב על אזורים פרבריים, או על כל אזור שפותח לבני אדם, יש הרבה פיצול של בתי גידול."

צבאים אינם שמחים ביער העמוק – מרבית האוכל ביערות גבוה מכדי שיוכל להגיע אליו. הם מעדיפים "בית גידול קצה" – שולי היער, שם עצים מפנים את מקומם לאדמות עשב. או, נניח, במקום בו תת-חלוקה גובלת ביער. הפרבר האמריקאי הטיפוסי, על שילובו של שיחי נוי, מדשאות וכתמי עצים קטנים, הופך למפעל צבאים אידיאלי למדי.

ולמרעה בחצרות פרבריות יש יתרון נוסף לצבאים, מציין דרייק: שלא כמו ביער האמיתי, בעלי בתים בדרך כלל שותלים מחדש את הצמחייה שהם אוכלים, כך שהם יכולים לחזור ולאכול אותה שוב. "יש לך את המסוע הגדול הזה של אוכל באזורים פרבריים," אומר דרייק.

לא כולם יהיו מרוצים מכך. עבור כל בעל בית בסטטן איילנד שמתעצבן כשצבי מתרסק בחצרו ומוריד עץ, יש אחר שמאכיל אותם מידו. כמה צבאים הם רבים מדי הוא בעיקר בעיני המתבונן. לא משנה מה רגשותיהם כלפי שכניהם המורחבים, אמריקאים במקומות עשירים בצבאים יתקיימו איתם יחד בעתיד הנראה לעין. אם אתה שותל צבעונים (חביב על צבאים) בגינה שלך, צפה שתהיה לך חברה.

שלכם, ריקי שחם.

נדידת הסרטנים האדומים של איי חג המולד היא אחד התהליכים הטבעיים המדהימים ביותר על פני כדור הארץ. מדי שנה מגיחים מיליונים מהסרטנים הגדולים הללו מהיער ועושים את דרכם לאוקיינוס כדי להתרבות, רוחשים על פני כבישים, נחלים, סלעים וחופים. זה מראה מרהיב באמת שאותו תאר חוקר הטבע הנודע סר דייוויד אטנבורו כאחד מרגעי הטלוויזיה הגדולים ביותר שלו.

הנדידה מתחילה עם הגשמים הראשונים של העונה הרטובה. זה בדרך כלל באוקטובר או בנובמבר, אך לפעמים יכול להיות מאוחר יותר בדצמבר או בינואר.

סרטנים אדומים בכל רחבי האי עוזבים את בתיהם במקביל ומתחילים לצעוד לעבר האוקיינוס ​​כדי להזדווג ולהשריץ. סרטנים זכרים מובילים את הנדידה ואליהם מצטרפות נקבות בדרך.

התזמון והמהירות המדויקים של הנדידה נקבעים לפי שלב הירח. סרטנים אדומים משריצים תמיד לפני עלות השחר בנסיגה של הגאות ברבע האחרון של הירח. לא ייאמן, הם יודעים בדיוק מתי לעזוב את מאורותיהם כדי לקיים תאריך ירחי זה. עם זאת, מכיוון שסרטנים ממתינים עד שהגשם הראשון יתחיל את מסעם, הם נאלצים לפעמים למהר. אם הגשמים יגיעו קרוב למועד ההשרצה האופטימלי, הם יעברו במהירות. אך אם הגשם יגיע מוקדם הם עלולים לקחת את זמנם ולעצור לאכול ולשתות בדרכם לחוף. אם יתחיל לרדת גשם מאוחר מדי בכדי לקבוע את תאריך ההשרצה, יש סרטנים שיישארו במאורותיהם ויעברו במקום בחודש הבא.

הסרטנים הזכרים הגדולים בדרך כלל מגיעים תחילה לים, אך עד מהרה מספרם של הנקבות עולה על מספרם. לאחר מסעם המפרך מהמישור, הסרטנים טובלים בים כדי לחדש את הלחות. לאחר מכן, הסרטנים הזכרים נסוגים לטרסות התחתונות של האי כדי לחפור מאורות. המספר העצום של סרטנים פירושו שהמאורות קרובים מאוד זה לזה, והסרטנים לעיתים קרובות נלחמים זה בזה על החזקת מאורה.

נקבות הסרטנים מצטרפות לזכרים בטרסות כדי להזדווג בתוך המחילות או בסמוך להן. לאחר ההזדווגות, הסרטנים הזכרים טובלים שנית בים לפני שהם מתחילים את המסע שלהם הביתה.

הנקבות הסרטניות נשארות מאחור במחילות הלחות. הן מייצרות ביצים תוך שלושה ימים מיום ההזדווגות ויישארו במחילות כשבועיים נוספים עם התפתחות הביצים.

כל סרטן נקבה יכולה לייצר עד 100,000 ביצים, אותן היא מחזיקה בתוך שקית לידה.

כשהירח מגיע לרבעון האחרון, הסרטניות עמוסות הביצים עוזבות את מחילותיהן ומתאספות באלפיהן על קו החוף, אין ספור כתמים מוצלים מעל קו המים. באזורים מסוימים אתה עשוי לראות עד 100 סרטנים למטר מרובע של חוף או סלע.

כאשר הגאות מתחילה לסגת לפני עלות השחר, הסרטנים עוברים לים ומשחררים את ביציהם לפני שהם חוזרים ליער. ההשרצה עשויה להתרחש 5-6 לילות רצופים במהלך ההגירה.

זחלי סרטנים אדומים בוקעים מהביצים ברגע שהם יוצרים קשר עם המים. ענני זחלים מסתחררים ליד החוף לפני שהם נסחפים לים על ידי הגלים והגאות הנסוגה.

הם צומחים בכמה שלבי זחל במהלך החודש הבא, ובסופו של דבר מתפתחים לבעלי חיים דמויי סרטנים הנקראים מגלופות. המגלופות מתאספות בבריכות קרוב לחוף במשך יום או יומיים עד שהן הופכות לסרטני תינוקות מעוצבות ומגיחות מהמים.

סרטנים שנמדדים כ 5 מ"מ, מתחילים לצעוד בתוך היבשה במשך כ 9 ימים עד שהם מגיעים לבטיחות הרמה. שם הם יישארו מוסתרים במעברים סלעיים ופסולת יער בשלוש השנים הראשונות לחייהם.

עם זאת, הרוב המכריע של הזחלים לעולם לא יוצא מהמים – במקום זאת הם נאכלים על ידי דגים, מנטות ריי, וכרישי הלוויתן העצומים שמבקרים באיי חג המולד כדי לנצל את החגיגה השנתית הזו.

ברוב השנים, בכלל לא יצוצו מהים סרטני תינוקות או מעט מאוד. אבל פעם או פעמיים בעשור, מספר עצום ישרוד, וזה מספיק כדי לשמור על אוכלוסיית הסרטנים האדומים הגדולה באי.

נדידת הסרטנים האדומים היא האטרקציה התיירותית הגדולה ביותר באיי חג המולד, המושכת את חובבי הטבע מכל רחבי העולם.

כדי להגן על הסרטנים האדומים, חלקים מסוימים של כבישים עשויים להיסגר בחלק או במשך כל היום במהלך שיא הנדידה, לעתים קרובות בהתראה קצרה. אבל אתה יכול להחנות את המכונית שלך וללכת בזהירות בין ים הסרטנים הנעים כשהם עושים את דרכם אל החוף וממנו.

תוכלו לראות גם גשרים סרטניים בנויים מעל הכבישים. אלה מקומות נהדרים לעמוד בהם ולצפות בזרימת הסרטנים.

לוחות מודעות ציבוריים ורדיו מקומי מספקים עדכונים על תנועות הסרטנים במהלך ההגירה. ומומלץ גם לעקוב אחר כל השילוט ועצות צוות הפארק הלאומי.

נדידה נעימה,

שלכם, ריקי שחם.

ככל שבני האדם התפשטו ברחבי העולם, בנינו מערכת רחבה של כבישים מהירים ודרכי נסיעה, לרוב ממש באמצע השממה. בעוד שדרכים אלה מאפשרות לנו לנסוע כמעט בכל מקום, בעלי חיים יכולים לעתים קרובות להיתפס באמצע הדרך ולהיפגע. כדי לפתור בעיה זו, המהנדסים החלו לבנות 'גשרים של בעלי חיים' בכבישים מהירים כדי לעזור לחיות הבר לחצות בבטחה. הנה כמה ממעברי הטבע היפים והמעניינים ביותר בעולם חיות בר.

מעבר לחיות בר בכביש מהיר בהולנד:

באיי חג המולד מתגוררים אלפי סרטנים הנודדים מדי שנה, וגשר הסרטנים הזה נבנה בצורה מסקרנת למדי:

מעבר חיות הבר הזה בניו ג'רזי הוא כנראה לא הכי אסתטי, אבל עושה את העבודה:

ביפן הם עיצבו במיוחד "מנהרות צבים" עבור זוחלים נכבדים אלה מתחת לפסי הרכבת שלהם. זה, למען האמת, מקסים:

גשר החבלים הקטן והחמוד הזה מעל הכביש המהיר בוויקטוריה, אוסטרליה, הוא דוגמה מדהימה לגשרים של חיות בר מרחבי העולם. נראה כאן בשימוש על ידי תוכים, הם נועד למעשה לעזור לסנאים מרחפים:

בכביש המהיר חוצה קנדה בפארק הלאומי באנף בקנדה יש גם כמה מעברי חיות בר מדהימים. במקרה זה, הם בנו מעברים תחתונים עבור בעלי חיים, כמו דובי גריזלי, שיעברו מתחת לכביש המהיר בבטיחות מוחלטת:

במסצ'וסטס, בנו מנהרות מיוחדות מתחת לכבישים שלהם כדי לאפשר לבעלי חיים כמו סלמנדרות לעבור בבטחה:

גם קניה נכנסת לפעולה. הם הקימו, במקומות מסוימים, מעברי חצייה מיוחדים לבעלי חיים, כמו פילים, כדי להשתמש בהם בבטחה:

בויילס, בריטניה, הרשויות למעשה תכננו ובנו סדרה של "מנהרות קרפדות" כדי לאפשר לבעלי חיים קטנים, כמו דו-חיים, לחצות כבישים סואנים בבטחה:

גשר הסנאים שתוכנן ובנוי במיוחד בוושינגטון, הוא מה שצריך לראות. בעוד שחבל פשוט יספיק ככל הנראה, המעצבים הקדישו את הדרך החדישה בכדי שיראה מדהים לחלוטין:

גשר לקופים ובעלי חיים אחרים לחצות את הכביש בבאהיה, ברזיל:

הנה עוד כמה גשרים מדליקים לחיות הבר. שלכם, ריקי שחם.