למה בעלי חיים לא הולכים לאיבוד

ציפורים עושות את זה. דבורים עושות את זה. למידה על הישגי הניווט המדהימים של יצורים פראיים יכולה ללמד אותנו הרבה לאן אנו הולכים.

חתולים, עטלפים, כלבי ים, פילים, נצים אדומים, עש צועני, דיונונים, פינגווינים: במידה כזו או אחרת, כל חיה עלי אדמות יודעת לנווט – ובמידה כזו או אחרת, המדענים נשארים מבולבלים מאייך שהם עושים זאת.

למרות שאנו מפתחים תמונה ברורה יותר לאן בעלי החיים הולכים, עדיין יש לנו הרבה מה ללמוד כיצד הם מוצאים את דרכם. כי היצורים עם הטענה המהימנה שהם הנווטים הגרועים ביותר על פני כדור הארץ (אנו בני האדם) הפחיתו בהתמדה את הסיכויים שכל האחרים יגיעו לאן שהם צריכים להגיע, על ידי הפרעה למסלולים שלהם, פגיעה ביכולות איתור המסלול שלהם וביטול של היעדים שלהם. הטבע, ביצירתיות האינסופית שלה, המציא דרכים רבות לבעלי חיים להגיע מ- A ל B. ציפורים עפות, דגים שוחים, גיבונים מתנדנדים מענפי עצים, לטאות בזיליסק הולכות על מים וסלמנדרות המתכרבלות בכדור ומתגלגלות במורד. עכבישים מסוימים מסתובבים בכדורי בלון שהושתלו על ידי הבית, צפלופודים מסוימים משתמשים בהנעת סילון, וסרטנים מסוימים רוכבים על מינים אחרים. אולם, עם זאת כל בעלי החיים נעים מאותן סיבות: לאכול, לדאוג לדור ההמשך, ולברוח מטורפים. זו הפונקציה האבולוציונית של ניידות. הבעיה האבולוציונית שהיא מציגה היא שכל דבר המסוגל לנוע חייב להיות מסוגל לנווט – למצוא את אותה ארוחה, את אותו בן זוג ואת אותו מקום מסתור, שלא לדבר על הדרך חזרה הביתה.

כמה דוגמאות מרשימות ליכולת זו ידועות באופן נרחב. דגי סלמון שעוזבים את זרם הנחל בו נולדו חודשים ספורים לאחר הבקיעה יכולים לחזור בדיוק לאותו המקום אחרי שנים באוקיאנוס, כשלעתים הם חוצים תשע מאות מייל, ומטפסים לגובה שבעת אלפים מטרים לשם כך. יונות הבית יכולות לחזור לביתן שלהן יותר מאלף קילומטרים משם, תעוזה ניווטית שזוכה להערצה כבר עידנים. כבר לפני חמשת אלפים שנה, המצרים השתמשו בהם כסוג של דואר אווירי מוקדם.

בכל חורף, בן למשפחת העורבים, מפצח האגוזים של קלארק, משחזר את האוכל ששמר בעבר לפני יותר ממאה קילומטרים רבועים עד ששת אלפים מקומות נפרדים. לובסטרי סלע נודדים בהמוניהם ממים קרים יותר לחמים יותר ושומרים על מסלול ישר לחלוטין, למרות זרמים חזקים ורצפת האוקיינוס ​​הלא אחידה.

וכמובן מעשי הניווט הגדולים ביותר בממלכת החי: הנדידות למרחקים ארוכים שמבצעים מיני ציפורים רבים. אווזים הבר מקנדה חוצים את שמי הצפון, קריאותיהם מסמנות את בוא הסתיו והאביב. הם נוסעים ביום, בלהקות בין-דוריות, כאשר הציפורים הצעירות ביותר לומדות את הדרך מהזקנים. לעומת זאת, מרבית העופות הנודדים מטיילים בלילה, בכוחות עצמם, בהתאם למסלול פרטי. בשיא עונת הנדידה, יותר ממיליון מהם עשויים לעבור מדי שעה מעל ראשינו לאחר רדת החשיכה. האווז בעל הראש, הנודד מדי שנה ממרכז אסיה להודו השפלה, בגבהים המתחרים באלה של מטוסים מסחריים; בשנת 1953, כאשר טנזינג נורגי ואדמונד הילרי עלו לראשונה להר. אוורסט, חבר בצוות שלהם הרים את עיניו מהמדרונות וצפה באווזים בעלי ראש מתנוסס מעל הפסגה. או השחפית הארקטית המטילה את ביציה בצפון הרחוק אך חורפת על חוף אנטארקטיקה, במסעות שנתיים העולים על חמישים אלף מיילים. זה גורם לנדידה של ארבעת אלפים הקילומטרים של יונק הדבש להיראות לא מרשימה בהשוואה, עד שאתה מבין שהנוסע המסוים הזה שוקל רק סביב עשירית האונקיה. התדהמה היא לא רק שציפור בגודל כזה יכולה להשלים הפלגה כזו, רוחות סוערות וסופות רעמים, וכל זה שיצור כל כך זעיר יכול להכיל G.P.S. חזק מספיק כדי לשמור על המסלול.

באופן כללי לכל בעלי החיים האלה יש פיזיולוגיה היכולה להכיל מערכת ניווט המסוגלת למסעות כאלה. ציפור הנודדת למרחקים ארוכים חייבת לשמור על מסלולה ביום ובלילה, בכל מזג אוויר, לעיתים ללא ציוני דרך באופק. אם המסעות אורכים יותר ממספר ימים, עליה לפצות על העובדה שלמעשה כל מה שהיא יכולה להשתמש בו כדי להישאר באותו הכיוון משתנה ללא הרף, מגובה השמש לאורך היום וקבוצות הכוכבים מעל בלילה. ועליה לדעת היכן נמצא היעד בהשוואה למיקומה הנוכחי. מינים אחרים שעושים מסעות אחרים נתקלים בקשיים נוספים: כיצד לנווט מתחת לאדמה לחלוטין, או כיצד לנווט מתחת למימיו של אוקיינוס עצום ולכאורה לא מובחן.

בעלי חיים רבים מנווטים באמצעות חושים הזרים לנו. יונים, לווייתנים וג'ירפות, בין היתר, יכולים לזהות אינפרא-סאונד – גלי קול בתדר נמוך שעוברים מאות קילומטרים באוויר ואף רחוק יותר במים. צלופחים וכרישים יכולים לחוש בשדות חשמליים ולמצוא את דרכם מתחת למים באמצעות חתימות חשמליות. ובעלי חיים רבים, החל מזבובונים ושרימפסים ולטאות ועטלפים, יכולים לתפוס את קיטוב האור, רמז ניווט מועיל שבין היתר יכול לשמש לקביעת מיקום השמש בימים מעוננים.

לחיות מסוימות יש בבירור מפה או "חוש מפה" – מודעות, מקורית מסתורית, לאן הם מושווים לאן הם הולכים. עבור חלק מאותם בעלי חיים, קואורדינטות גיאוגרפיות מסוימות הן פשוט חלק מהירושה האבולוציונית שלהן. כל אותן ציפורים שיוצאות לנדידות הראשונות שלהן לבדן חייבות איכשהו לדעת באופן אינסטינקטיבי לאן הן הולכות.

איך הם עושים את זה? נכון לעכשיו, התיאוריה המשכנעת ביותר היא שהם עושים שימוש בשדה המגנטי של כדור הארץ. כאשר מדענים חיפשו הסבר לממצאים כאלה ודומים, הם מצאו משקעים קטנים של מגנטיט, המגנטיים ביותר מבין המינרלים הטבעיים של כדור הארץ, במקורם של ציפורים רבות, כמו גם בדולפינים, צבים, חיידקים ויצורים אחרים. אך ישנם עוד תאוריות ומחקרים רבים מספור על השיטות בהם בעלי החיים מנווטים,  והיכולות הפיזיולוגיות, הכימיות והפיזיקאליות המופלאות העומדות לרשותם.

וכל הדוגמאות הללו הם טיעונים להמשך חידוד ההבנה שלנו לגבי יכולות הניווט של בעלי החיים. חלק ממה שאנחנו עומדים ללמוד עשוי להיות קריטי קיומי, לא רק עבור מינים אחרים אלא במיוחד עבור עצמנו. התובנה העיקרית שיש ללמוד מאייך שבעלי חיים אחרים עושים את דרכם ברחבי העולם אינה נוגעת להתנהגותם אלא להתנהגות שלנו: מציאת הדרך שעלינו ללמוד לעשות כעת אינה גיאוגרפית אלא מוסרית.

נסיעה טובה,

שלכם, ריקי שחם