החיים הנסתרים של העצים

העצים נמנים על האורגניזמים החיים העתיקים ביותר בעולם. מאז שחר המינים שלנו הם היו בני לווייתנו השקטים, המחלחלים לסיפורינו המתמשכים ביותר ולא מפסיקים לעורר השראה ליצירות תרבות פנטסטיות. הרמן הסה כינה אותם "החודרים ביותר מבין המטיפים". גנן אנגלי מהמאה השבע עשרה כתב כיצד הם "מדברים אל המוח, ומספרים לנו דברים רבים ומלמדים אותנו שיעורים רבים וטובים". אך עושר הדברים שהעצים מגלים לנו הוא יותר ממטאפורי – הם מדברים בשפה שקטה מתוחכמת, ומעבירים מידע מורכב באמצעות ריח, טעם ודחפים חשמליים. עולם הסימנים המסתורי הזה מרתק את היערן הגרמני פטר וולבן, שהקדיש את כל חייו לעצים, וכתב על גילוייו מעולמם בספרו (יצא גם בעברית): "החיים הנסתרים של העצים".

וולבן מתאר את מה שניסיונו בניהול יער בהרי אייפל בגרמניה לימד אותו על השפה המדהימה של העצים, ואת התפקיד שממלאים היערות בהפיכת עולמנו לסוג המקום בו אנחנו רוצים לחיות. מה שעולה מתיאוריו ותגליותיו על חברינו הוותיקים ביותר הוא הזמנה לראות מחדש את מה שבזבזנו עידנים כמובנים מאליהם, ולדאוג יותר ליצורים יוצאי הדופן שהופכים את החיים על הפלנטה הזו אנו מכנים בית לא רק מהנים לאין ערוך, אלא אפשריים בכלל.

לפני כעשרים שנה החל וולבן לארגן אימוני הישרדות וסיורים עבור תיירים ביערו. כשהם התפעלו מהעצים המלכותיים, סקרנות המבט הקסומה שלהם עוררה מחדש את שלו ואהבת ילדותו לטבע התעוררה מחדש. בערך באותה תקופה, מדענים החלו לערוך מחקר ביערו. עד מהרה, כל יום נעשה צבעוני בפליאה ובריגוש הגילוי – כבר לא היה מסוגל לראות עצים כמטבע בעל ערך מסחרי, אלא הוא ראה בהם את פלאי החיים היקרים מפז שהם. החיים ביערות הפכו שוב למרתקים. כל יום ביער היה יום של גילוי. זה הוביל אותו לדרכים יוצאות דופן לניהול היער. כשאתה יודע שעצים חווים כאב ויש להם זיכרונות ושהורי עצים חיים יחד עם ילדיהם, אז אתה כבר לא יכול לסתור אותם ולשבש את חייהם במכונות גדולות.

אחד הדברים המרתקים שגילה למשל, באחד מטיוליו הקבועים דרך שמורת עץ אשור ישן ביערו, כשחלף על פני טלאי אבני טחב מוזרות שראה פעמים רבות בעבר, נתפס לפתע במודעות חדשה למוזרותן. כאשר התכופף לבחון אותם, גילה תגלית מדהימה: האבנים היו בעלות צורה יוצאת דופן, הן היו מעוקלות בעדינות עם אזורים חלולים. הוא הרים את האזוב על אחת האבנים, ומה שמצא מתחת היה קליפת עצים. אלה לא היו אבנים, אלא עץ עתיק. אבל מה שהפתיע אותו יותר מכל זה שהוא לא יכל להרים את העץ. ברור שזה היה מחובר לקרקע בצורה כלשהי. הוא הוציא את אולר הכיס וגירד בזהירות חלק מהקליפה עד שהגיע לשכבה ירקרקה. ירוק? צבע זה נמצא רק בכלורופיל, מה שהופך את העלים החדשים לירוקים. מאגרי כלורופיל מאוחסנים גם בגזעי העצים החיים. זה יכול להיות רק דבר אחד: פיסת העץ הזו עדיין הייתה בחיים! לפתע הוא שם לב ש"האבנים" יצרו דפוס מובהק: הן היו מסודרות במעגל בקוטר של כחמישה מטר. מה שהוא נתקל בו היו שרידים מסוקסים של גדם עצים עתיק. כל מה שנותר היה שרידי הקצה החיצוני ביותר. הפנים נרקבו לחלוטין לפני זמן רב, אינדיקציה ברורה לכך שהעץ נפל לפחות ארבע או חמש מאות שנה קודם לכן. כיצד יכול עץ שנכרת לפני מאות שנים עדיין יכול להיות בחיים? ללא עלים, עץ אינו מסוגל לבצע פוטוסינתזה, וכך הוא הופך את אור השמש לחומרי בניה ומזון לצורך מחיה. העץ הקדום קיבל בבירור חומרים מזינים בדרך אחרת, במשך מאות שנים.

עצים שכנים, כך מצאו מדענים, עוזרים זה לזה באמצעות מערכות השורשים שלהם – באופן ישיר, על ידי שזירת שורשיהם זה בזה, או בעקיפין, על ידי גידול רשתות פטרייתיות סביב השורשים המשמשים כמעין מערכת עצבים מורחבת המחברת עצים נפרדים. קשרים הדדים אלה מתחת לפני הקרקע הם מורכבים ביותר, ונראה כי עצים מסוגלים להבדיל בין שורשיהם לבין אלה של מינים אחרים ואפילו מקרוביהם.

הקהילה של העצים הגדלים יחדיו התגלתה כחברה מדהימה ושופעת חוכמה. מדוע עצים הם יצורים חברתיים כאלה? מדוע הם חולקים אוכל עם המינים שלהם ולפעמים אפילו מרחיקים לכת כדי להזין את המתחרים שלהם? הסיבות זהות לקהילות אנושיות: יש יתרונות בעבודה משותפת. עץ אינו יער. בפני עצמו, עץ אינו יכול ליצור אקלים מקומי עקבי. זה נתון לחסדי הרוח ומזג האוויר. אך יחד, עצים רבים יוצרים מערכת אקולוגית שממתנת קיצוניות של חום וקור, אוגרת מים רבים ומייצרת לחות רבה. ובסביבה מוגנת זו עצים יכולים לחיות שנים רבות. כדי להגיע לנקודה זו, הקהילה חייבת להישאר שלמה ולא משנה מה. אם כל עץ היה מסתכל רק על עצמו, אז לא מעט מהם לעולם לא היו זוכים לחיות הרבה שנים. עצים מתים יביאו לפערים גדולים רבים בחופת היער אשר יקלו על הסופות להיכנס ליער ולעקור עצים נוספים. חום הקיץ היה מגיע לקרקעית היער ומייבש אותו. כל עץ היה סובל.

לכן כל עץ הוא בעל ערך לקהילה וכדאי לשמור עליו זמן רב ככל האפשר. ולכן גם אנשים חולים נתמכים ומזינים אותם עד להחלמתם. בפעם הבאה, אולי זה יהיה הפוך, והעץ התומך עשוי להיות זה שזקוק לסיוע. עץ יכול להיות חזק רק כמו היער שמקיף אותו.

היחסים המיוחדים בין העצים גם ניכרים לעין למי שירים את מבטו אל חופת היער. העץ הממוצע מצמיח את ענפיו עד שהוא נתקל בקצות הענפים של עץ שכן באותו הגובה. הוא לא מתרחב יותר מכיוון שהאוויר והאור הטוב יותר במרחב הזה כבר נלקחו. עם זאת, הוא מחזק את הענפים שגדלו, אבל זוג חברים אמיתיים נזהר מלכתחילה לא לגדל ענפים עבים מדי זה לכיוונו של זה. העצים לא רוצים לקחת שום דבר האחד מהשני, ולכן הם מפתחים ענפים חסונים רק בקצוות הכתרים החיצוניים שלהם, כלומר רק לא לכיוון של חברים. שותפים כאלה קשורים לעיתים קרובות כל כך חזק בשורשים, שלפעמים הם אפילו מתים יחד.

אך עצים אינם מתקשרים זה עם זה במנותק משאר המערכת האקולוגית. מהות התקשורת שלהם למעשה היא לעתים קרובות קשורה לנוכחותם של יצורים חיים ממינים אחרים באותה באזור. וולבן מתאר את מערכת התרעות הריח המדהימה במיוחד שלהם: הג'ירפות בסוואנה האפריקנית ניזונו מענפי שיטה, והעצים לא אהבו את זה. עצי השיטה התחילו להזרים חומרים רעילים לעלים שלהם כדי להיפטר מאוכלי העשב הגדולים. הג'ירפות הבינו את המסר ועברו לעצים אחרים בסביבה. אך האם הם עברו לעצים הקרובים? לא, בינתיים הם צעדו ממש ליד כמה עצים וחידשו את הארוחה רק כשהם עברו מרחק של כמאה מטר משם. הסיבה להתנהגות זו מדהימה. עצי השיטה שנאכלו הוציאו גז אזהרה (במיוחד אתילן), שאותת לעצים שכנים מאותו המין שיש משבר. מיד, כל העצים שהוזהרו מראש גם הזרימו רעלים לעלים שלהם כדי להכין את עצמם לבואם של הג'ירפות. הג'ירפות היו חכמות, הן מכירות את עצי השיטה, ולכן התרחקו לחלק של הסוואנה, ועדיף נגד כיוון הרוח, שם יכלו למצוא עצים שאינם מודעים למתרחש. שכן מסרי הריח מועברים אל העצים הסמוכים עם משב הרוח, ואם בעלי החיים צועדים נגד כיוון הרוח, הם יכלו למצוא שיטים בקרבת מקום שלא היה להם מושג שג'ירפות היו שם.

וולבן מדגים את מרכזיותם של עצים במערכת האקולוגית של כדור הארץ באמצעות סיפור על הפארק הלאומי ילוסטון המדגים כיצד הערכתנו לעצים משפיעה על האופן שבו אנו מתקשרים עם העולם סביבנו: הכל מתחיל בזאבים. הזאבים נעלמו מילוסטון, הגן הלאומי הראשון בעולם, בשנות העשרים. כשעזבו הזאבים אז כל המערכת האקולוגית השתנתה. עדרי האיילים בפארק הגדילו את מספרם והחלו לאכול כמות לא מבוטלת של צמחים, וביניהם עצים רבים. כמות הצמחייה ירדה ובעלי החיים שתלויים בעצים עזבו גם הם. הזאבים נעדרו במשך שבעים שנה, וכשחזרו לשמורה החלה המערכת האקולוגית לחזור לעצמה. להקות הזאבים שמרו על עדרי האיילים, שאוכלוסייתם לא תתרחב יותר מידי, ואף שיהיו בתנועה מתמדת ולא יישארו הרבה זמן במקום אחד. העצים החלו להתאושש, להגדיל את מספרם ולצמוח לגובה ולעומק האדמה. שורשי העצים מנעו את סחף האדמה, ייצבו שוב את גדות הנחלים והאטו את זרימת המים. זה, בתורו, יצר מקום לחיות כמו הבונים לחזור. בונים חרוצים אלו יכלו למצוא כעת את החומרים הדרושים להם לבניית האכסניות שלהם ולגדל את משפחותיהם. גם בעלי החיים שתלויים בכרי הדשא הגדולים חזרו. הזאבים התגלו כשומרים טובים יותר על הארץ מאשר אנשים, ויצרו תנאים שאפשרו לעצים לצמוח ולהפעיל את השפעתם על הנוף.

החיבור הדדי הזה אינו מוגבל למערכות אקולוגיות אזוריות. וולבן מצטט את עבודתו של כימאי ימי יפני שגילה כי עצים הנופלים לנהר יכולים לשנות את חומציות המים וכך לעורר את צמיחת הפלנקטון – אבן הבניין האלמנטרית והמשמעותית ביותר של כל שרשרת המזון.

בשאר חלקי "החיים הנסתרים של העצים" וולבן ממשיך לחקור היבטים מרתקים רבים על העצים והתקשורת ביניהם, כמו האופן בו העצים מעבירים את החוכמה לדור הבא דרך זרעיהם, מה גורם להם לחיות זמן כה רב וכיצד יערות מטפלים במהגרים.

ממליצה בחום גם על ספר נפלא נוסף:

 illustrated atlas of the world’s strangest trees

שלכם, ריקי שחם.