אסור להאכיל את כרישי הלווייתן? בעיירה הזו טוענים שדווקא חייבים

בעיירה טאנואן מתגוררים אלפיים אנשים, וביקרו בה כחצי מיליון תיירים ב-2019. התיירים מגיעים לצפות בכרישי הלוויתן שהמקומיים מאכילים, בניגוד לעמדת ארגוני סביבה.

כשהשמש מתחילה לזרוח לפנות בוקר, לורן דה גוזמן יוצא עם סירת העץ הקטנה שלו אל הים כדי להאכיל את יצורי הענק שחיים שם. אחד מהם, הוא כריש לווייתני המכונה באמצעות המספר 180. הוא מתקרב לסירה ופיו העצום מחליק על פני המים השקטים של האוקיינוס. "איפה היית?", שואל גוזמן את 180 לאחר שלא ראה אותו במשך כמה שבועות. גוזמן משליך למים חופן סרטנים ומגרד בעדינות לכלוך שנצבר על גופו של הכריש. "בטח נדדת למקום רחוק". כאשר 180 מסיים את ארוחת הבוקר שלו, גוזמן ממתין במים השקטים בתקווה לשובם של התיירים.

המים באזור טאנואן, עיירה שבה מתגוררים כ–2,000 תושבים במחוז סבו בפיליפינים, משכו ב–2019 יותר מחצי מיליון תיירים, שהגיעו במיוחד כדי לצפות ביצורי הענק הכריזמטיים. אורכם עשוי להגיע לכ–20 מטרים — אך למרות גודלם המרשים מדובר ביצורים עדינים. הפה שלהם עצום אבל הם אוכלים פלנקטון ומבנה פיהם אינו מאפשר להם לנשוך.

לפני כעשור זו היתה עיירת דייגים מנומנמת, אבל אז הפכו יצורי הענק לאטרקציית תיירות עולמית – עד שהגיעה הקורונה. עוד לפני שהתיירים הפסיקו להגיע הרשויות באזור החלו לתהות בנוגע למערכת היחסים בין בני האדם המתפרנסים מתיירות ליצורים הימיים, שמספרם הולך ומתמעט. כרישים לווייתניים הם יצורים נודדים, אבל תושבים כמו דה גוזמן שתלויים בתיירות ומאכילים אותם מדי יום, גורמים לחלק מהם להישאר בטאנואן בכל ימות השנה. זו אחת הסיבות לכך שהאכלתם גוררת ביקורת קשה.

מאחר שהכרישים אינם מסכנים בני אדם ומרבים להתקרב לחופים, הם באים במגע תכוף עם בני אדם — דבר שפוגע בהם. "הקירבה שלהם הופכת אותם למין שקל לפגוע בו", אומרת אריאנה אגוסטינס, ביולוגית ימית שחוקרת את כרישי הלוויתן. "בעבר למרבה הצער צדו אותם; וכיום הם אטרקציה תיירותית". ההאכלה שינתה את ההתנהגות שלהם, "בדרך כלל התזונה שלהם מגוונת מאוד", אומרת אגוסטינס. "הם אוכלים אלמוגים, זחלי לובסטרים, זואופלנקטון ואפילו דגים קטנים". לעומת זאת בטאנואן מאכילים אותם בסוג אחד בלבד של סרטנים, המכונים "אוייאפ". "זה רק סוג אחד של מזון", אומרת אגוסטינס, "וזו סטייה גדולה מהתזונה הטבעית שלהם".

השהייה המרובה סמוך לחוף גורמת לכרישים הלווייתניים גם ליותר צלקות ושריטות שנגרמות ממגע עם סירות ועצמים אחרים. אבל בגלל שבטנואן מובטח לתיירים שיוכלו לצפות בכרישים, תושבי העיירה לא מתכוונים להפסיק להאכיל אותם, למרות הלחצים שמופעלים עליהם. הכנסות האזור מתיירות משמעותיות ביותר עבור התושבים — ב–2019 הן הגיעו לכ–3.5 מיליון דולר. "הכרישים הלווייתניים הצילו אותנו", אומר גוזמן, "הם הביאו לנו מקומות עבודה".

גוזמן מספר כי מי שמאכילים את הכרישים יצרו איתם יחסי קרבה, ומדובר בקשר הדדי. "הכרישים אוהבים אותנו, אם לא נאכיל אותם הם יעזבו, זה יפגע ברגשות שלהם והם ייעלבו", אומר גוזמן, "אנחנו מאכילים אותם גם כשנגמר לנו הכסף, אנחנו לווים כסף כדי להאכיל אותם".

קל לחבב את הכרישים הלווייתניים בזכות האופי הנעים שלהם והעובדה שאפשר לזהות כל אחד מהם בקלות. הגב של כל כריש לווייתני מכוסה בכתמים ייחודיים, שנראים כמו כוכבים בשמיים. מכאן שמם במדגסקר, "מרוקינטנה", שפירושו "כוכבים רבים". ובשפת ג'אווה הם מכונים "גגר לינטאג", שפירושו "כוכבים על הגב". בעבר דייגים מקומיים נמנעו ממגע איתם, אבל לפני קצת יותר מעשור אחד הדייגים, ג'רסון סוריאנו, התחיל לשחק איתם במים. אחד מבעלי אתר נופש באזור ראה את האינטראקציה הדינמית בין הדייג לכרישים וביקש מסוריאנו לצאת לים עם כמה מאורחיו כדי שיוכלו לשחות עם הענקים.

סוריאנו החל לפתות את הכרישים באמצעות אוייאפ ודייגים אחרים הלכו בעקבותיו. הם הקימו איגוד שחבריו אחראים להאכלת הכרישים ולהבאת התיירים. התיירים בתורם העלו צילומי סלפי שלהם עם הכרישים ברשתות החברתיות, ובבת אחת הים מול חופי האזור התמלא בתיירים. העיירה השקטה התעוררה לחיים והתמלאה באתרי נופש ובמסעדות. הצעירים נשארו בה, במקום לעבור למקומות אחרים בחיפוש אחר עבודה. ההכנסה של גוזמן הוכפלה ואז שולשה, והוא בנה לעצמו בית חדש, ונפתח בית ספר תיכון חדש – היחיד באזור.

כשגוזמן יוצא לים להאכיל את הכרישים הלווייתנים, הוא מרבה לחשוב על ילדיו. לדבריו, עכשיו שהכנסתו קטנה, בתו שולחת לו כסף ממקום מגוריה במחוז אחר, שם היא עובדת כמדריכת צלילה. "כשהילדים שלי היו תינוקות האכלתי אותם בידי", אומר גוזמן, "זה גורם לי לחשוב שהכרישים הלווייתנים הם הילדים שלי".

לי אין תשובה, אבל מה שברור זה שעולמנו זקוק יותר מאי פעם לכרישי הליוויתן ולכל היצורים החיים שבו.

שלכם, ריקי שחם.