האישה שמפיחה חיים ביערות

טולסי גווינד גואודה בילתה את רוב שנותיה בשתילת עצים בדרום הודו, כדי לחדש את היערות שנכרתו על פני שטחים נרחבים. "אני אוהבת עצים יותר מכל דבר אחר בחיים", היא אומרת.

גואודה מקדישה את חייה להפיכת הנוף הצחיח של מדינת הולדתה, קרנאטקה שבהודו, ליערות עבותים.

כשהודו נשלטה על ידי הבריטים, השלטון הקולוניאלי עודד כריתה של עצים באזורים ההרריים בקנה מידה אדיר, כדי לבנות ספינות ולהניח מסילות רכבת. כך חוסלו רבים מהיערות במחוז אוטארה קנאדה שבו מתגוררת גואודה. אחרי שהודו קיבלה את עצמאותה ב–1947 המשיכו מנהיגי המדינה לכרות יערות, בין השאר כדי לאפשר עיור ותיעוש בקנה מידה גדול.

גואודה פעלה עוד בילדותה למנוע את חיסול היערות וכבר אז נטעה מחדש עצים. היא בילתה ימים שלמים ביערות כדי לאסוף עצי הסקה למשפחתה. אמה לימדה אותה שכדי לשקם יערות יש להשתמש בעצים גדולים ובריאים. כשהיתה בגיל ההתבגרות הפכה חלקת אדמה צחיחה מאחורי הבית של משפחתה ליער עבות. מאז ילדותה היא מדברת אל עצים כמו שאמא מדברת אל ילדיה הקטנים.

ב–1983 השתנתה מדיניות הממשלה והיא התחילה לתמוך בשימור הסביבה. באותה שנה בא אדוגודי ננג'אפה ילאפה רדי, שהתמנה לאחראי על יערות הודו, למשתלה ממשלתית בקרנאטקה והטיל עליה משימה תובענית: לייער מחדש חלקות אדמה גדולות בסביבה.

ביום העבודה הראשון הוא פגש את גואודה, שעבדה במשתלה תחת השמש היוקדת. היא הוציאה אבנים קטנות מהחול וטמנה באדמה בקפדנות זרעים ושתילים. "היה קסם בידיה", אמר רדי, בן 86. "את הידע שלה בזיהוי מינים מקומיים ובאיסוף וטיפוח עצים אי אפשר למצוא בשום ספר". הוא הוסיף שגואודה הפכה ליועצת מוערכת ולאחר שעבדה לצדו התחילו התושבים לכנות אותה "אלת העצים".

גואודה עבדה 65 שנים במשתלה הממשלתית ופרשה רשמית ב–1998. היא ממשיכה לעבוד שם כיועצת, שחולקת עם אנשי המשתלה את הידע העצום שלה על עצים מקומיים.

במשך השנים היא קיבלה כתריסר פרסים על עבודתה החלוצית, אבל הפרס היוקרתי ביותר הוענק לה בשנה שעברה: הממשלה בניו דלהי הכירה במאמציה ובידע העצום שיש לה על מערכות אקולוגיות של יערות והעניקה לה את פרס פאדמה שְרי — אחד הפרסים המכובדים ביותר שיכול לקבל אזרח הודי.

שלכם, ריקי שחם.